הרבנית ימימה מזרחי ל'כיפה': "הקב"ה מוחה דמעה בשמיים"

אתמול נפתח פרויקט הדסטארט למימון הישיבה לנערים נושרים שהקימו הרבנית ימימה והרב חיים מזרחי. "התורה עבורם היא אהבה נכזבת" אומרת הרבנית ימימה "הם אהבו אותה, התדפקו על דלתותיה אבל לא הצליחו. הם תמיד מחזרים אחריה, אם לא דרך הדלת אז דרך הארובה"

חדשות כיפה אביטל טרקיאלטאוב 29/12/16 16:01 כט בכסלו התשעז

הרבנית ימימה מזרחי ל'כיפה': "הקב"ה מוחה דמעה בשמיים"
מתוך הפרויקט באתר הדסטארט, צילום: מתוך הפרויקט באתר הדסטארט

הרבנית ימימה מזרחי ובעלה הרב חיים מזרחי, פתחו אתמול (ד') פרוייקט הדסטארט חדש שמטרתו לממן את הישיבה לנערים שנזרקו ממוסדות הלימוד שלהם, ישיבה שהקימו השניים לפני כשנה וחצי. "אם יש משהו שאני לא סובלת בעולם זה לשנורר, להזדקק לזולת. היות והרגשתי שזה באמת הילדים של כולנו אז אמרתי 'יאללה ימימה, תתגברי על הגאווה שלך'" סיפרה הרבנית ל'כיפה' כשההתרגשות ניכרת בקולה.

"לראות את עם ישראל, לשמוע, איזה תגובות, איזה לב ענק, בא לי לבכות. אי אפשר לתאר, עם ישראל מפגין אמהות, אבהות, אחווה, אני כל כך בטוחה שהקב"ה מוחה דמעה בשמיים. כל אחד אוסף פה ילד אבוד ונותן לו תקווה" ממשיכה לספר הרבנית ימימה, בעוד התרומות בדף הפרוייקט ממשיכות לגדול. מעל ל-27 אלף שקלים נאספו מאז אתמול, היעד הסופי של הפרויקט עומד על סכום של 480 אלף שקלים.

עד היום פעלה הישיבה על בסיס כספים פרטיים ותרומות מאנשים הקרובים לרב ולרבנית. "היום, אין ביכולתנו להרים את כל מפעל החסד הזה לבדנו וכאן אתם נכנסים לתמונה" כתבו השניים בדף הפרוייקט וציינו כי מטרת הכסף היא לאפשר את הקיום השוטף של המקום לשנה הקרובה וכן לערוך שיפוץ שיהפוך את המקום לראוי למגורים ולימודים.

"פתחנו את הישיבה כי ראינו בחורים אבודים לגמרי, בלי מקום בעולם" אומר הרב מזרחי ל'כיפה'. "הכרנו ארבעה-חמישה בחורים מהשכונה ומהאיזור, לאט לאט בדרך נס הקב"ה זימן לנו איזשהו מקום ששכרנו עבורם וזה פשוט התקדם בשיטת 'חבר מביא חבר', עוד ועוד. ב"ה היום אנחנו מחפשים עוד מקום". הרב מזרחי מסביר את היציאה לפרויקט מימון המונים ואומר כי "ההתנהלות הכלכלית של הישיבה עד היום הייתה הרבה מכספים פרטיים, מאנשים טובים שמכירים אותנו ועוזרים, והאמת שזה נהיה כבר קשה מאוד ולכן פנינו לפרוייקט הזה".

" type="application/x-shockwave-flash">
" />

הרב חיים והרבנית ימימה מזרחי הקימו את הישיבה לפני כשנה וחצי במושב עמינדב שבהרי ירושלים, על אף שהרבנית טוענת כי "לא פתחנו, היא נפתחה לבד", כיום מונה הישיבה כמעט 40 נערים. הרב והרבנית עוסקים ביום יום בהעברת שיעורים ובלימוד תורה ומאז הקמת הישיבה גם בחינוך. שניהם עורכי דין בהכשרתם אך עם השנים נטשו את המקצוע "היום אנחנו מנסים לערוך רחמים, לא דין" אומר הרב.

כרגיל, לרבנית יש גם הקשר אקטואלי בין פתיחת הפרויקט לפרשת השבוע "אנחנו נכנסים לשבוע שבו צריך לפדות אח. יהודה צועד צעד קדימה ואומר 'אנוכי אערבנו' כשהוא בעצם לא עושה כלום בפועל- מה הוא עושה? הוא מתערב, הוא אומר 'אני מעורב עכשיו בגורל של האח הזה'. עצם זה שהוא מחליט להתערב- מביא פתאום כזו גאולה, כי למישהו אכפת".

"הפצע הפעור של הנערים האלה" אומרת הרבנית, הוא הבדידות. "לכל אחד ואחד שקיבלנו לשם, ראיתי על המצח את השאלה: למי אכפת ממני?'". הדבר ניכר גם בתגובות של הנערים בישיבה לפרויקט ההדסטארט. "את צריכה לראות איך הם מתעדכנים בכל רגע, הכסף לא מעניין אותם כקליפת השום, שאלנו אותם 'נניח שנקבל מלא כסף, מה אתם רוצים לשנות פה?' והם אמרו 'כלום'. ההתרגשות היא מזה ש'מה אנחנו חשובים למישהו בעולם?'".

אתם בקשר עם ההורים של התלמידים?
"כן, חלקם לא רוצים להיות בקשר עם הנערים לצערי הגדול, לא מרשים להם להגיע הביתה מפני שהם גרים בשכונות מאוד מאוד חרדיות". הרבנית מדגישה כי "אני לא דנה אף אחד, אני לא יכולה להגיד לאמא להתבייש בבושה שלה. כי בושה היא בושה. זה נערים כשגם כשאחרים חוזרים לשבת ולחגים הם נשארים שם. אנחנו דואגים להם לארוחות ואירוח כי אין להם כל כך לאן לחזור. אבל עכשיו עם ישראל הוא המשפחה שלהם, זה מחמם את הלב".

הרבנית אומרת שהאהבה של עם ישראל כלפי הנערים ממיסה חומות. "יחזקאל אומר שהוא מביט בשמיים ורואה מחיצה של קרח נורא. כמה ניסו עם הנערים האלה לשבור את זה. מסתבר שמה שממיס שכבת קרח נורא, של ילד שנראה כל כך קפוא, זה פשוט שלהבות קטנות. חלקם לא דיברו, יש בחור אחד שהתחיל לדבר רק כשהוא ניגש לבעלי ושאל אותו 'אתה מסכים שיהיה לי פה כלב'. בעלי אמר לו בטח. הוא הביא כלב וכשרצה לחזור הביתה להוריו אמא שלו אמרה 'אתה לא יכול לחזור עם הכלב' והוא אמר 'אוקיי אז אני נשאר פה'. יום אחד היא התקשרה אליו ואמרה 'אבא מסכים, אבל תבוא בלילה ואתה לא ישן איתו בבית'. היא סיפרה לי שבלילה היא עברה לידו, וראתה אותו ישן במרפסת כשהראש של הכלבה מונח עליו. היא פרצה בבכי והרגישה שאף אחד לא אהב אותו בעולם כמו שהכלבה הזאת אוהבת אותו".

הישיבה גדלה, בשנה וחצי שמאז הקמתה, מחמישה נערים לכמעט 40 נערים "אנחנו לא עושים כלום, אנחנו לא רוצים את זה בכלל, אבל הם מגיעים, מהחלונות, מהדלתות ומהארובות. הם מוצאים את עצמם ואת אלוקיהם" אומרת הרבנית.

איך ביום אחד מתחילים להיות אחראים על ישיבה קטנה? זה משנה את כל הרגלי היום יום
"זה פשוט זוועה" צוחקת הרבנית. "ברוך ה', הילדים שלי גאים ושמחים, אני רואה אותם. אבל אף אחד לא יכול להגיד שאין לזה מחיר. זה באמת כבר ממש כבד, אבל כולם היו בנינו. זה יוצר תחושת שליחות. פתאום כשאת ממיסה נער שנראה רע, נראה פשוט בחור רע, שלא מוכן לשמוע ולהקשיב. כשאת מגלה בו את הפח שמן הטהור הזה, פתאום הם מוכנים לעשות בשבילך הכל. בעלי יגיד 'תסדרו' ותוך שנייה כל הג'יפה נעלמת. איך הם נהנים לבשל לעצמם ולסדר לעצמם את הפינה שלהם. אין מילים".

איך מתווכים בין נערים שנזרקו ממסגרות של קודש ובין הקב"ה?
"בהמון המון אהבה. כתוב 'יהיה מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם', זאת אומרת שבלי לעבור דרך יחסי אנוש של דמות אבהית אי אפשר להגיע לאבא שבשמיים. התורה עבורם זו מוגלה לפעמים, הם נכוו ממנה, אבל הם כל כך רוצים לחזור אליה, כי זו הייתה אהבה נכזבת, הם אהבו אותה, התדפקו על דלתותיה אבל לא הצליחו. הם תמיד מחזרים אחריה, אם לא דרך הדלת אז דרך הארובה".

"הנערים האלה ייסדו לנו תורה חדשה, תורה היללית" אומרת הרבנית ימימה בביטחון. "שכשמגיע איזה נודניק בערב שבת ומנג'ס, הם לא יגידו לו 'עוף מכאן'. הם יתעטפו, יצאו אליו, יקשיבו לו. כי האדם שמולם גם הוא שבת. אני חושבת שמהנערים האלה תצא תורה, תורה של נערים זקנים. תורה מהממת. אני מאמינה בהם לגמרי".

ההחלטה לגייס כספים לישיבה באמצעות פרוייקט מימון המונים, היא כאמור לא פשוט לרבנית ימימה. "אני נורא רומנטית, זה תמיד מאכזב אותי למוות שדברים צריכים להתרגם בסוף לכסף". מאז פתיחת הפרוייקט הזוג מזרחי מתרגש מהתגובות החמות ומהתרומות שגדלות בקצב, על התורמים אומרת הרבנית כי "הם לא מבינים מה הם עושים לנערים האלו, שרואים שהם חשובים לעולם, זה ענק".

אחד מרגעי השיא של הישיבה בשנה החולפת, מספרת הרבנית, היה בפורים "בעלי הזמין אותם לפורים ואני אמרתי 'אין סיכוי, גם ככה בלי לשתות יש להם את כל ה-DHD שלהם, אתה תביא לי אותם לפורים הבייתה?' בסוף הם הגיעו, הנער הכי גבוה ושרירי הגיע אלי בוכה, כל הגודל הזה בוכה, ואומר לי 'הרבנית תתקשרי לאמא שלי'. אמרתי לו 'אני לא יכולה, אמא שלך בארה"ב, אין לי עכשיו את המספר'. הוא ישב על הרצפה שיכור ובוכה 'אני רוצה את אמא'. מצאנו את המספר והוא מתקשר ואומר 'אמא אני אוהב אותך' ואז הוא נותן לי את הטלפון ואומר לי 'את יכולה להגיד לאמא שלי שאני בחור טוב? את יודעת שאף פעם אף אחד לא אמר אמר לה שאני בחור טוב'".

"כולנו בכינו שם ואמא שלו מעבר לים יבבה בטלפון. הפורים הזה היה כיפורים, פשוט. הם כל כך טובים, בני מלך עשויים מאבנים טובות, כמו בסיפור של רבי נחמן. וכמה הנער הזה צריך להיפצע כמו בסיפור של רבי נחמן כדי שיראו שהוא עשוי כולו מאבנים טובות. כמה עוד אתם רוצים שהוא ישרט ויקבל מכות. אני פשוט רוצה לראות אותם שמחים".

(צילום: יחצ)

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן