לא מכבר חזרתי מביקור מרתק בבית הספר של ילדי חסידות צאנז בנתניה כחלק מיוזמה מבורכת של למידת עמיתים, חזרתי משם מוצף הרהורים והשראה.
אפשר להתווכח, אפשר להתפלמס או לבקר אבל קשה שלא להתפעל מהמוגנות הרוחנית שמעניקים צוות המחנכים המסור בצאנז. הם מייצרים לילדים הרכים שמורת טבע סטרילית להפליא. הם נולדים בבית החולים בלניאדו, מתחנכים בתלמודי תורה בשכונה, בישיבה ובכולל האברכים המקומי, הם מקימים משפחה בקרית צאנז וכשמזדקנים מטופלים במחלקה הסיעודית במקום ונקברים בחלקה החסידית בנתניה. אין צורך לצאת החוצה, החסידות ממלאת את כל צרכי מאמיניה. הילדים עד גיל 20 מנועים מלנסוע באופניים כדי שלא יצאו בטעות מחוץ לשכונה. כל יציאה מהשכונה נעשית בליווי ההורים בלבד. הם גם לא ייפגשו עם חברים מחסידויות אחרות "כדי לא לבלבל את הילדים עם השקפות שונות". חסידות צאנז מייצרת לילדיה חווית ודאות חזקה, נטולת ספקות ובלבולים וסכסוכים ומורכבות מחניקה ומתעתעת.
בעולם פרוץ, מסוכסך ומבלבל. בעולם בו מבוגרים לא מצליחים למלא את המשימה הקיומית בחייהם והיא להגן על ילדיהם לא רק מפגעי גוף אלא גם מסכנות הרחוב והמדיה, ממחלות רוחניות וערכיות, הסטריליזציה הצאנזית מחייבת התבוננות מחודשת, בעין טובה ורגישה.
[embed]https://www.facebook.com/eduactionforum/videos/1147456625308282/[/embed]
למען הסר ספק, אני רחוק אלפיים אמה מהרוח המסקרנת הזו, לא אחנך כך את ילדיי ותלמידיי, העולם עשיר כל כך וצבעוני כל כך ומפעים באינסוף גווניו ואורותיו, עולם הרוח מלא כל טוב כך שבהשקפתי הדלה זו החמצה אדירה לפסוע רק בשביל אחד ובדרך אחת ולהכיר רק תורה אחת ומשנה אחת, "כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם" (עבודה זרה יט.) ואף על פי כן יש משהו מפעים ומעורר השראה במתודה הזו המבקשת להגן באדיקות על הילדים.
כששבתי מצאנז שאלתי את עצמי ביושר ובכנות, כמה אני מגן על ילדיי ותלמידיי, ילדים ראויים למרחב ואמון, לחופש ובחירה אך הם גם זקוקים להגנה. עולם המדיה הפרוץ כל כך, כדוגמה, מכה בילדינו. הוא פוצע את נפשם ללא רחם. החשיפה שלהם לפורנוגרפיה ולתכנים מזיקים השורטים בציפורניהם נפשות רכות ותמימות והמגישים לעיניהם הקטנות מצגי שווא, מעוותים ומסוכנים כל כך להתבגרות בריאה.
התכנים הללו ,שאנו בשאננותנו, מאפשרים להם להופיע על המסכים של הילדים הרכים, עלולים לפגוע בהם, בחיי הזוגיות שלהם, בתפיסת מושג האהבה, בטיבה של המיניות המיוחלת והעדינה שיש בה רגישות ומחויבות . בשתיקתנו ובאדישותנו אנו נותנים רשות למשחית לחבל, להרוס ולפגוע, לגרום להתמכרות ולפגוע בחיי חברה תקינים ולאינסוף השפעות שליליות.
גם אבירי החופש והחרות המחשבתית והחינוכית חייבים לאמץ קווי הגנה על ילדים. אנו רוצים כל כך שהילדים ידעו לעמוד על הרגליים של עצמם, אך לא תמיד הדרך ללמד את הילד לשחות היא להשליכו למים הסוערים. הוא עלול לטבוע או למצער להינזק. אפילו האינסטינקט ההישרדותי שלא לומר האבולוציוני שלנו מבין שאנו מוכרחים להגן על ילדנו אלא שאנחנו צריכים להרחיב את מעגלי ההגנה מעבר לקיום הפיזי אל עולמות של רוח, נפש ונשמה. שדה החינוך לא יכול להסתפק רק בהקניית כלים לעולם הגדול המתרגש לבוא אלא הוא גם מוכרח לספק שמירה והגנה בנתיבי גדילה והתבגרות.