סדרת הכתבות 'הבחירה ששינתה את חיי' עוסקת לקראת הבחירות לכנסת שיערכו בשבוע הבא באנשים שעשו שינוי משמעותי בחייהם וביצעו בחירה שפשוטו כמשמעו שינתה את חייהם והפעם עם הסופרת, יעל משאלי, שהחליטה יחד עם בעלה לאמץ בן ובת נוספים למשפחתם.
"האמת זה, סיפור פשוט", פותחת יעל משאלי, את סיפורה הלא פשוט כל כך. "היו לנו כבר חמישה ילדים משלנו ואז פגשנו זוג חברים וראינו שיש להם ילדה אחת גדולה בהירה ותינוקת חדשה שצבע עורה כהה. שאלנו אותם כיצד זה קרה, הם סיפרו לנו, שהיא מאומצת".
"החברים סיפרו שהם שפנו לשירות למען הילד בכדי לאמץ תינוק והוסבר להם שילדים ממוצא אתיופי פנויים לאימוץ במסלול מהיר יותר, אתגרי ולכן ניתן לקבל אותם מהר יותר. שמענו ונדלקנו", מספרת משאלי.
לשאלה האם זה אכן היה הרגע שהם בחרו באימוץ, משיבה משאלי בצורה נחרצת שכן, "אימוץ היה דבר שלא דיברנו עליו לפני זה, לא חשנו שסיימנו להקים את המשפחה, כשנתקלנו בעניין הסתכלנו אני ובעלי דודי אחד על השני ואמרנו שנלך על זה ופשוט התקשרנו לשירות למען הילד".
מה עמד מאחורי הבחירה הלא פשוטה לאמץ ילדים?
"אני חושבת שהיה משהו בי וכנראה גם בדודי בעלי שחלם על זה. בתור ילדה, חלק משמעותי מהספרים והעולם שלנו היה סיפורים על ילדים שגדלים בבתי יתומים ואני חושבת שהייתה בי איזו פנטזיה כמוסה כבר אז שכשאגדל ותהיה לי משפחה משלי אני ארצה לקחת לביתי ילדים שאין להם משפחה, שאין מי שיגדל אותם".
נראה שהחלטת בקלות יחסית על האימוץ, האם באופן כללי את בוחרת בצורה כל כך מהירה וקלילה?
"אני לא חושבת שאני בן אדם זורם, אבל ההחלטה הזו היא על הדבר העיקרי שאני עושה בחיים - אני אמא. תמיד רציתי שזו תהיה הקריירה שלי, כך שלקבל ילדים אחרים במשפחה הייתה החלטה קלה בעבורי וזה לא שינה לי אם אני ילדתי אותם או לא", אומרת משאלי.
היא מוסיפה כי ההחלטה הייתה חלק טבעי מהחיים שלהם, "בשום מימד זה לא היה חורק או צורם. לא עצרנו את החיים ולא שינינו שום דבר משמעותי כדי שזה יקרה. לאנשים אחרים קל יותר להחליט לצאת החוצה להתנדבות משמעותית, לי באופן אישי לצאת החוצה יותר קשה, אפילו היום שיש לי המון פנאי מאשר לאמץ ילדים בבית".
משאלי מתייחסת גם להתנהלות ולהכנה שלהם לתהליך האימוץ, " לפני האימוץ, התכוננו רבות וקראנו ספרים על הנושא, אך בדומה לקריאת ספרי חינוך לילדים לפני שהילדים נולדים, גם במקרה הזה ישנו פער משמעותי בין המציאות לבין התיאוריות, פער אותו השלמנו עם ניסיון הזמן".
לדבריה, "האתגר מתחיל בפועל ממפתן הבית והחוצה, בתוך הבית אנו מתנהלים כמו כל משפחה רגילה ואין לכך משמעות. העובדה שקיבלנו אותם בתור תינוקות ממש קטנים סייעה לנו מאד הן מהצד הטכני של להכיר את התינוק בדיוק כיצד הוא נרגע ומה הוא רגיל והן מהצד הרגשי. במקרה שלנו התחברתי אליהם מיד כאילו ילדתי אותם לכל דבר ועניין ואני חושבת שזה דומה לכל ילד אחר, ישנן אמהות שמתחברות מהרגע הראשון וישנן כאלו שצריכות זמן בכדי להתרגל לכך".
"מחוץ לבית זה נושא קצת אחר, היה צורך להסביר לילדים כיצד להתמודד עם המבטים הסקרנים של הסביבה שאנו כמבוגרים פחות רגישים אליהם אך ילדים חשים אותם במלוא עוצמתם. הסברנו להם שאנשים לא מכירים את סוג המשפחה שלנו ואם הם רוצים הם יכולים להסביר להם שאנו משפחה מעט שונה", מספרת משאלי.
משאלי מספרת, שעל אף שבאמת במוסדות הלימוד מעולם לא היו להם בעיות של חריגות, על אף היותם היחידים בעלי עור כהה שכשהילדים גדלו יותר הם הגיעו להחלטה משותפת להמשיך במקומות לימוד בהם ישנם ילדים אתיופים נוספים.
"הזמנים הקשים לי ביותר כאמא שחווה מהצד את חוויות הילדים, היו הרגעים בהם ראיתי שהם חווים את הפגיעה וההבנה שצבע עורם יכול להוות בעיה וקושי", מספרת משאלי
איך הילדים שלכם קיבלו את ההחלטה?
"מאד בהתרגשות, הקטן היה בן פחות משנתיים והגדולה הייתה בת 14. כולם היו צעירים והיה מלא עניין והתרגשות. הם חלק מהאחים והמשפחה ואין לזה משמעות שהם אינם אחים ביולוגים. היו להם כמובן הרבה שאלות שלא תמיד ידענו לשלוף עליהן את התשובות ואנו תמיד עדיין לומדים".
ארבע שנים לאחר האימוץ של הבן אימצה משפחת משאלי תינוקת נוספת, כיצד החלטתם לבחור באימוץ נוסף?
"היו לנו ארבע שנים מצוינות והחלטנו שלא נשאיר אותו לבד, רצינו שיחוש אפילו בתוך המשפחה שלנו בה הוא ילד ככל הילדים שיש עוד משהו כמוהו שהוא גם מאומץ ולא יחוש חריג ושונה".
"יש להם ב"ה קשר על הפנים והם רבים בניהם כמו כל אח ואחות", אומרת משאלי בחיוך,
"אחרי שאחיהם בגרו ו'עזבו' את הבית, שניהם נמצאים פה כיום לבד , זו משפחה נורמלית לכל דבר. בכל הפרמטרים היום יומיים הכל נורמלי ושגרתי. כמובן שאנחנו יודעים שיש עוד אתגרים מחוץ לבית שעם הגדולים שלנו אנחנו פחות רגישים ומודעים אליהם".
כיצד חשתם עם הבחירה לקחת דווקא ילדים אתיופים?
"חשוב לי להדגיש, פעמים רבות הטענה היא שזוגות המסתייגים מלקחת ילדים כהי עור זה מטעמי גזענות אך זה לא כך. לזוגות מאותגרי פוריות יש קשיים רגשיים רבים עם האמוץ והם אינם ששים לקחת ילד שהוא בולט, שיצהיר בקול על כך שהם אינם יכולים ללדת ילדים משל עצמם. לנו לעומת זאת, שיש לנו כבר ילדים משלנו זה משוחרר הרבה יותר מכל הרגשות המורכבים. אין לנו צורך להסתיר שום דבר וזה טבעי לחלוטין. שמענו שזה האתגר שהשירות למען הילד מחפש וזה היה בהחלט לפי כוחנו".
איך את חשה כיום עם הבחירה שעשית לפני 17 שנה?
"הודו לה' כי טוב! ההחלטה השישית והשביעית הכי טובות שלנו בחיים! מודעים לזה שהייתה לנו סיעתא דשמייא גדולה, מהרגע הראשון ועד עכשיו. ניסי ניסים הילדים האלה".