דתלש

רק 69% מתלמידי הישיבות התיכוניות הגדירו עצמם כדתיים. כך עולה ממחקר שערך ב- 1999 ד"ר אברהם לסרוי מהמכון הסוציולוגי לחקר קהילות באוניברסיטת בר-אילן. 15% הגדירו עצמם באותו מחקר כ"די דתיים", 12% כ"לא כל כך דתיים", ו- 4% כ"לא דתיים". הנשאלים אינם בוגרי מערכת החינוך הדתי לאומי אלא תלמידי הישיבות ה"מבוססות", כמו "נתיב מאיר", "מדרשית נועם" וישיבת "נחלים". כאשר נשאלו אם הם מניחים תפילין בחופשות, השיבו 19% בשלילה. בשנת 1990, במחקר שערכו יחד ד"ר לסלוי וד"ר מרדכי בר-לב ז"ל, ענו רק 9% בשלילה על שאלה זו.
במחקר זה הגדירו עצמם כדתיים 77% מבין הנשאלים. מהי הסיבה לגידול זה במספר העוזבים את העולם הדתי ? מהיכן נשאבו דפוסי בילוי חדשים שהיו בעבר בחזקת טאבו כמו ביקור בפאבים, כניסה למסעדות לא כשרות, תרמילאות באמריקה הדרומית ובמזרח הרחוק, עישון נרגילות וסמים, ריקודי זוגות צמודים ? מהיכן פלשה לתרבות הפנאי תופעת "הפריקיות", הסרטים הכחולים, החשיש (גם בישיבות ההסדר), התסרוקות (מקרחת ועד קוקו לבנים), ניבולי פה וכמובן - הורדת הכיפה ? היכן צמחה השנאה ללימודי הגמרא ? הפניית העורף לביטויים שגורים של יראת שמים ?
נראה ששורש התופעות הללו נעוץ בחוויית ההתחברות שהצעירים מחפשים. לפני עשור היו עדין הרמי"ם, הרבנים, ראשי ישיבות "בני עקיבא" שפעלו בלהט הגדול של בני דור הכיפות הסרוגות - הדור הערכי, החלוצי, הנחשוני ("גוש אמונים" עוד הציב אתגרים אז ובלט בערכיו מול "פשיטת הרגל" החילונית שבאה לידי ביטוי בצריכת סמים, בבריחה לחו"ל ובשאר "חולייה של החברה הלא דתית") . אולם באותם ישובים ממש ביש"ע - שהיו סמל ודוגמה להעדפת האינטרס הלאומי על זה האישי - בולטת היום פי כמה כל הורדת כיפה ומלמדת על השבר הגדול. ההתיחסות אל מורידי הכיפות, שומו שמים, היא דווקא כאל "קולים" גיבורים שמרדו, נון-קונפורמיסטים, ודווקא הנשארים נתפסים כ"יורמים" כ"חנונים" ואפילו כ"פראיירים".
רשימת האשמה עצומה : התקשורת החושפת את הציבור הדתי לכל החוליים האלה ומעודדת את אימוצם, מצד אחד, והמספקת מידע ומרחיבה את הידע והאופקים, מצד אחר, ובכך פוגעת במעמדם של הרמי"ם והמחנכים הנתפסים כ"קטנים עלינו" וכלא "איניים". האשמה מוטלת גם על חינוך ההורים הנתפס כצבוע וכלא אמיתי : דורשים קימה בבוקר לתפילה בציבור והם עצמם אינם מקפידים בתפילה, מחייבים לימוד גמרא יומיומי והם עצמם בקושי מגיעים לדף גמרא חודשי, מבקשים שקט בתפילה ובינם לבינם לוחשים את תוצאות הבורסה או הכדורגל וממליצים על סרט טוב שראו ושחייבים ללכת. והיו גם ילדים שתפסו את ההורים מעיינים בחוברות פונוגרפיות רחמנא לצלן. והאחרונים במסדר הנאשמים : דור המחנכים. דווקא הדור החרדי, הלא צברי, המשדר מזרח-אירופאיות שטעייטלית, דווקא הם ידעו להתהלך עם החניכים, ידעו לשמור על מרחק של כבוד בניהם. דווקא הם שנראו מיושנים, לא רלוונטים, ימי בינימיים - ידעו לשמור על אבני היסוד שאין עוברים אותם. דור המחנכים שהחליף אותו מצטייר על אף צבריותו כלא בשל, כחרד מהתחדשות חינוכית וכקפוא בתחום לימוד הגמרא. דור מחניכים זה מפחד לדבר על נושאים תורניים אמוניים השקפתיים, ו"מחשבת ישראל" הפכה אצלם למקצוע שולי וזניח.
בתרבות הפנימיות הסחבקיות התעצמו השאלות הללו עוד יותר, והיתה גם אנטיתזה שנראתה כפתרון לגיטימי אך לא ישים לגילאי הישיבות התיכוניות : המכינות הקדם-צבאיות. כאן "עושים יחד על האש", מנווטין יחד, עורכים אימוני מדס"ים, מעשנים, שואלים "חופשי" שאלות באמונה ומקבלים מריבות. מי ששואל, שמפשל לא מורחק. מי ששואל, שמפשל לא מתרחק אלא להיפך הופך להיות מושא של אתגר, וההתייחסות אליו כנה ואמיתית.
הפוטנציאל העצום של הצעירים מתנגש גם עם העולם ההלכתי שמסביב. אין כל חוויה אקסטטית בקיום טקס יומיומי ההופך נדוש, שגרתי, ואשר אינו מביא להתעלות כלשהי. החוויה הדתית רדודה, נעדרת חשיבה מודרנית רלוונטית, עניינית ורעננה. להוציא יסודות חבקוק"יים (ראשי תיבות : חב"ד החושבת, ברסלב החווייתית, הרב קוק הרלוונטי תמיד וקרליבך הסוחף והאנרגטי) נראים אורחות החיים המודרנים מנותקים מעולם ההלכה. לכן בא "מרד הנשים" לשינוי מעמדן, לכן באה ההתנערות ממה שנראה כמיושן (מטריה בשבת, כלי שלישי בשבת, איסור פעילות משותפת לנשים ולגברים וכדומה). על כל אלה חייבת לבוא חשיבה חדשה, המכירה את התנאים באלקנה ובקרית שמואל ואינה מעוגנת בוויז'ניץ או בסלובודקה. חשיבה חדשה עכשיו.

* דתיים - לשעבר.