באמת שניסיתי למצוא כללים, מעין "ספר הנחיות לזוג הצעיר" ולא פחות חשוב "מדריך להורים לזוגות נשואים", שיגדיר באופן מדויק כל כמה זמן צריך לנסוע להורים, אצל מי "ראוי" להיות בשנה הראשונה? האם הדבר הנכון הוא לעשות תורנות ולחשב במדויק אצל מי, מתי וכמה היינו אצל כל צד? ומה המשמעות כשאין "סדר" ? אז נתחיל לפי הסדר..
המילה "סדר" די מבלבלת. ההגדרה המילונית טוענת ל- "הימצאות הדברים במקומם, ארגון". אך גם מגדירה "סדר" כ -"מיקום הדברים ביחס זה לזה". אם כך הדבר יחסי ומושפע לעיתים מכמה נקודות מבט. ובביטוי "הוא סידר אותי" בכלל מתכוונים להונאה ורמיה. אז איך מצליחים לצאת מ"הפלונטר" הזה של היכולת לבלות ולהעניק זמן שווה לכל אחת ממשפחות המוצא של בני הזוג, ולמצוא את האיזון עם הצורך הבסיסי והחשוב של הזוג להיות עם עצמם, להשקיע בקשרי קהילה וחברות ו... שכולם יצאו מרוצים?
לכאורה הדבר הפשוט ביותר הינו קביעת תורנות (וכאן נכנסים לסוגיה- מי הראשון..) - "שנה אצל ההורים מהצד הזה, ושנה בצד השני". הסדר מאפשר לזוג הצעיר, להורים ולשאר בני המשפחה הבנה וציפייה ברורה, מפחית קונפליקטים מיותרים, תסכול ואכזבה.
יחד עם זאת, מומלץ, שאנו- ההורים, נגלה גמישות ופתיחות ממקום מבין ומקבל. לעיתים ישנם שיקולים שאיננו יודעים עליהם, התלבטויות "מאחורי הקלעים", התחבטויות הקשורות במציאת המקום של כל אחד מבני הזוג בקשר מול משפחת המוצא שלו, בקשר הזוגי. לא בהכרח שמה שנכון וברור לנו ("אצלנו, היה ככה, מה השאלה בכלל?!"), נכון גם עבורם.
לא הכל אנחנו יודעים, ולעיתים אנו עלולים להוסיף למשוואה לחץ מיותר. הזוג הצעיר לומד בדרכו ובקצב שלו לנהל קונפליקטים, ללמוד לוותר ולהתפשר. וגם אם נראה שאחד הצדדים מחליט ונותן את הטון, הרי שהתערבות שלנו עלולה להסב נזק מיותר. במידה והנכם חשים שקיים בעיקר קול אחד דומיננטי הקובע לאן הולכים וכמה מבלים, חשבו בשיקול דעת כיצד נכון לנהוג, האם ומה כדאי לומר. יחד עם זאת , איני חושבת שעלינו כהורים, להמתין בציפייה מתי הזוג "יואיל להגיע". גם לנו יש תכניות, גם לנו יש רגשות וצרכים. ובהחלט מותר לומר שאנו מתגעגעים, שנשמח להיפגש , וגם לעדכן מראש מתי אולי לא יתאים שיגיעו. שיח פתוח ומאפשר ללא פנקסנות של ניהול חשבונות ייטיב לכולנו.
ליל הסדר הינו אירוע משפחתי משמעותי הנחגג פעם בשנה וסביבו הכל מתעצם. אולם סוגית ההשוואה בין משפחות המוצא, מידת השהות בכל צד עשויה לעלות גם במהלך כל השנה.
נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.." (בראשית, ב',כ"ד) - ההשתחררות מבית ההורים הינה משימה מורכבת ולא פשוטה (גם עבור ההורים וגם עבור הילדים) ועשויה להתרחש באופן שונה אצל כל אחד מבני הזוג.
הצורך להיות לבד, להיות ביחד כזוג או עם המשפחה, הצורך לבלות עם חברים או להיות בבית שונה מאדם לאדם. הזוג לומד לכוון לאיזון העדין של היכולת להיות "שנינו ביחד וכל אחד לחוד"- לכבד ולהבין את צרכי האחר, ולהשכיל לדעת לייצר את ה"ביחד" של בני הזוג. חשוב לקבוע זמן אישי, זוגי ומשפחתי שישמר ויעמיק את הקשרים עם בני המשפחה המורחבת. יתכן וההשלכות לכך הן שבני הזוג יגיעו לכל צד רק אחת לחודש ( במידה ורוצים לעשות גם "שבת בבית"), אבל מי אמר שזמן משפחתי מוקדש רק לשבתות ולחגים? בואו נייצר זמנים משפחתיים נוספים- כמו שישי בצהריים, חמישי בערב, מוצ"ש, או סתם זמן של כיף ביום חולין.
ההכנה לחג הפסח כוללת את הוצאת החמ"ץ הפיזי.. ( למרות שאנו מעט מתבלבלים בין האבק לחמץ..). ומה לגבי הוצאת החמ"ץ המחשבתי? כל ה "חייב/ מוכרח /צריך?" - אותם דפוסי מחשבה המובילים לשפה של תובענות ומעוררים תחושת אי נוחות, כעס ותסכול.
נכון, זכותנו (ולעיתים גם חובתנו) כהורים להביע את עמדתנו. אבל אנו רוצים שהזוג יגיע ממקום רוצה ולא ממקום מרצה. כאשר אנו באים מעמדה של "אתם צריכים /חייבים להיות השנה אצלנו" - אז אולי בסוף הם יגיעו, אך מתוך חובה, ורוב הסיכויים שכך זה גם ייראה. נעבור לשפת העדפה של הער"ך - עדיף/רוצה/כדאי . עמדה של "נשמח/נעדיף/נרצה שתחגגו עמנו השנה"- תייצר תגובה רגשית יעילה יותר.
שיהיה חג משפחתי ושמח במיוחד!!
נעמה מוזס- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מרצה להורים במיזם "הורות לנצח". mosesnaama@gmail.com 054-4798064
מיזם "הורות לנצח" פונה להורים לבנות ובנים בוגרים. נועד להעלות לשיח ציבורי את האתגרים המיוחדים העומדים בפני הורים בשלב זה ולתת להם מענה.