"אוי אתה מזרוחניק. פראיירים הייתם, ופראיירים נשארתם, אה?" הוא פלט לעברי, בזלזול דהוי, ומבט מרחם בעיניו.
באותו מבט שכל פעם מחדש גורם לי להסתכל לצדדים, ולתהות על הראשונות.
אני מתכוון למבט, שכל כולו אומר- "די כבר עם הפשרנות שלכם, המזרוחניקים. די כבר להגיש את הלחי השנייה. תפסיקו להיות רכרוכיים, תפסיקו לקבל הכל, להיות נעימים מדי, רכים מדי, כנים מדי, טובים מדי. הרבה יותר מדי".
פעם זה מגיע מימין, ופעם משמאל. תמיד מהקיצוניים. לפעמים זה בא אחרי פינוי כלשהו, כששוב יש מי שזועק- למה אתם לא 'שורפים את המועדון'. ולפעמים זה מגיע אחרי עוד סטירת לחי שהחרדים מביאים לנו, וקם מי שאומר- 'די עם החנופה. הם לא רוצים בנו וזהו'.
כל פעם יש מי שמנסה לנער את ספינת הציונות הדתית לכיוונו עם אותה גרסת איוולת- "אל תלכו תמיד באמצע. די כבר עם ההססנות, עם הרכות וההתחנפות. לפעמים צריך לעצור ולהיות קשים".
ואני חוזר ומביט להם בעיניים, לכל המזלזלים, והמרחמים. וחושב לעצמי:
חברים, אני בסדר, אל תרחמו עלי. בחרתי במודע לצעוד בדרך האמצע. זו שלעיתים נראית לכם 'רגל פה רגל שם'. בחרתי להיות נחמד, גם אם לכם זו נראית חנופה. אני בסדר, אני חי ונושם, ושורד נהדר. אבל מעל הכל- אני נאמן לדרכי, נאמן לאמת, נאמן לדרך הישר, הרצוי והנכון. לפחות בעיני. אינני דבק בדרך, כי ככה הם ה'מזרוחניקים' או ה'מפדלניקים' או כל כינוי גנאי שייבחר עבורי. אני דבק בדרך, כי כך היא נטיית נפשי, כך אומר לי ליבי, וכך למדתי מרבותי. "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".
וגם אם כל העולם יהיה מעבר אחד. וגם אם כל העולם יהיה מעבר שני. כזה אני, לפעמים מרגיש קצת כמו אברהם אבינו, לבד, בודד. אבל הולך ומתקדם.
אני לא פראייר, אני פשוט הולך למרחקים ארוכים.