הגאון רבי יוסף דב סולובייציק מבריסק היה פעיל מאד בענייני ציבור ולא מנע עצמו מלכתת רגליו למרחקים כדי לסייע למוסדות התורה והחסד במדינה.
פעם נכנס רבי יוסף דב אצל אחד מעשירי בריסק כדי להתרימו למוסד ציבורי חשוב. האיש קיבל את הרב בסבר פנים יפות; ולאחר ששמע על מטרת בואו, אמר לו ביראת כבוד: רבנו מכיר אותי זה שנים; וכל אימת שהוא קורא לי בעניין ציבורי זה או אחר, אני בא אליו בלא שהיות. מה ראה הפעם לטרוח ולבא אל ביתי? כלום איני מתכבד דיי, כשאני נקרא לבא אצל הרב?
רבי יוסף דב התרגש מדבריו המלבבים של מארחו ולאחר שהייה קלה אמר לו: אמת הדבר שמשום כבוד התורה מן הראוי שבעלי הבתים בבריסק יטריחו עצמם לבא לבית הרב בכל מקרה. אולם כבר נמנו וגמרו גדולי ישראל בדורות הקודמים, שבשעת הצורך אין להתחשב בכבוד התורה כמו שנאמר: "עת לעשות לד' הפרו תורתך". במקרה שלפנינו עשיתי לעצמי חשבון פשוט: אילו הטרחתי אותך לבא אצלי, היה בכך משום בקשת טובה ממך והדבר היה פוגע במטרה החשובה, לשמה אני פועל בימים אלה. שכן לא מן הראוי הוא לבקש מן הזולת טובה אחר טובה. אולם עכשיו, שהטרחתי עצמי ובאתי אליך, איני מבקש ממך אלא טובה אחת: שתרים תרומה הגונה לעניין העומד על הפרק בעירינו!
דברי הרב נכנסו ללבו של המארח הנרגש והלה העניק לרבי יוסף דב תרומה נדיבה, כפי שלא עשה מעולם.