מעשה במשולח מארץ ישראל, שנזדמן לעיר וולוז'ין, מקום מושבו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין). הגאון קיבל את המשולח בסבר פנים יפות; ערך לפניו שולחן מלא כל טוב ועמד שעה ארוכה לשמשו במאכל ובמשתה ובלא הרף מלמלו שפתיו בהתרגשות כנה: "אורח יקר, אורח מארצנו הקדושה!".
בתום הסעודה שאל הנצי"ב את המשולח האורח על הנעשה בארץ הקודש בגשמיות וברוחניות. נאנח האיש אנחה כבדה והחל מספר בגנותם של תושבי הארץ ועל הירידה הרוחנית של דור הבנים לעומת דור האבות.
קם הנצי"ב ממקומו וקרא בנימת זעם כלפי אורחו: עצור נא בדבריך, כי אין ברצוני לשמוע דיבת הארץ רעה!
יאמין לי רבינו, השיב המשולח בנימה של הצטדקות, שאני מספר כאן דברים כהוויתם על המתרחש כיום בארץ הקודש ואין סטיה כלשהי מן האמת בכל פרט שהשמעתי זה עתה.
אם כך הדבר, הרעים הנצי"ב בקולו, הנך נוהג כאן כדרך שנהגו המרגלים של בני ישראל במדבר. אף הם סיפרו לעם את האמת, כפי שראו בעיניהם במשך ארבעים הימים שתרו את הארץ; שאילולא כן, לא קראה להם התורה "מרגלים", אלא "שקרנים". ואעפ"כ נענשו על דבריהם בכל חומר הדין, ככתוב: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ במגפה לפני ד'"; וכחמינו ז"ל אמרו, שנשתרבבה לשונם ונפלה על טבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטבורם ומטבורם - ונכנסות בלשונם. עלינו ללמוד איפוא מוסר השכל מפרשת המרגלים ולרחוש אהבה בלא מצרים לארץ אבותינו, כאם האוהבת את בניה בלא גבול ובלא תנאי ולעולם לא תדבר בגנותם באזני זרים . . .
גערתו של הנצי''ב
כיצד הגיב הנצי"ב על דברי קנטור של משולח מארץ ישראל.
