הצדיק רבי ברוכ'ל ממז'בוז', נכדו של הבעל שם טוב, שהה פעם במחיצתו של האדמו"ר העממי הנודע רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. התבונן רבי ברוכ'ל בשעת התפלה לעבר מארחו ולעיניו נתגלה הצדיק מברדיצ'ב כמלאך מן השמים, שנתערטל מהוויות העולם הזה במשך כל התפלה לא חש רבי לוי יצחק בנעשה מסביבו, אלא הניע את גופו אנה ואנה, בחינת "כל עצמותי תאמרנה".
לאחר התפלה ניגש רבי ברוכ'ל אל מאחרו ואמר: אילו היה אהרן הכהן מזדעזע ורועד בשעת הדלקת המנורה, כפי שאתה נוהג בתפלתך - ודאי היה שופך את השמן מקני המנורה ואפשר שאף המנורה כולה היה עוקר ממקומה.
רבי לוי יצחק לא השיב על הערה זו ורבי ברוכ'ל המשיך ואמר: על הכתוב בפרשת "בהעלותך": "ויעש כן אהרן . . . כאשר ציוה ד' את משה", מעיר רש"י ע"פ הזפרי: "להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה". נשאלת השאלה: מה חידוש יש בכך, שצדיק יסוד עולם כאהרן לא שינה דבר ממצוות ד'? אך לדעתי, יש כוונה מיוחדת בדברי המדרש, המובא ע"י רש"י: כשאמר הקב"ה למשה, שהדלקת המנורה מדי ערב נמסרה לידי אהרן – צריך היה אהרן מדרך הטבע להזדעזע מגודל ההתלהבות של קיום מצווה גדולה זו. בא הכתוב ומלמדנו גדולתו המיוחדת של אהרן, "שלא שינה": אהרן, הצדיק המורם מעם, ידע לבלום את התרגשותו ואת התלהבותו וחרדתו בקיום מצוות הדלקת המנורה; וכאשר ניגש בכל ערב להדליק את המנורה, עשה זאת בהתלהבות פנימית ובאש קודש, שהיתה עצורה בעצמותיו.
גדולת אהרן בהדלקת המנורה
מתי יש לכלא את ההתלהבות בעבודת ד'?
