אני יודעת שזה נשמע לא אמין, אבל זה קרה השבוע, בעיצומו של אוגוסט. הייתי לבדי, בקניון, ומדדתי שמלה. לעצמי, בשבילי. ולא רק זה, מוקדם יותר ישבתי לארוחת בוקר עם חברה. כן כן, נשמע הזוי, אבל מסתבר שאם אנחנו מאוד רוצים, אפשר להזיז כמה דברים ולמצוא חריץ עם אוויר בין ים המטלות והילדים.
אבל נחזור לשמלה.
תודה לאל, העיקר הבריאות וכו' אבל אני כן מתלוננת אודות המידות שנבחרו עבורי, או שאולי, אני הבאתי אותן על עצמי? אומנם ברור לי שבעבודה קשה אפשר לשנות קצת לכאן או לכאן, אבל הבסיס לא ישתנה, גם לא הגנטיקה, והמלחמה תתנהל תמיד, שלום לא נראה באופק. אם מישהו חושב שזה קל וזניח, כנראה הוא לא מבין דבר וחצי דבר.
אז מדדתי שמלה, וכשהמוכרת מעבר לווילון שאלה אם הכל בסדר, התחלתי לענות לה: "הלוואי שהייתי בסדר", ופתאום כשאני אוחזת בבד הזה ביד, הבזיקה לי מחשבה על המידות. ועל מי קובע מה בסדר ומה לא?
פתחתי את הווילון, הסתכלתי עליה ואמרתי, שהשמלה אינה נכונה למידותיי, פתאום הרגשתי יותר נוח. השמלה לא בסדר, לא אני. המוכרת חייכה, התבוננה בי ואמרה לי: "יש לך טליה מושלמת, חכי אני מביאה לך שמלה אחרת". ברגע אחד היא גרמה לי להסתכל אחרת על הדברים, ולהבין שכמו בכל דבר, נדרשת התאמה. השמלה היא שלא התאימה. הגזרה לא נכונה, זה לא שמשהו אצלי לא בסדר.
לעיתים, כשחושבים על שמלה, בגד, זה כל כך בקטנה, שולי כזה.. מאוד נוח לחשוב שזה רק כסות. כשאנשים משקיעים בחיצוניות שלהם זה יכול בקלות להתפרש כרדוד, אבל זאת לחלוטין טעות. עדיף אופי על יופי, להסתכל בתוך הקנקן, ככה גדלנו. אני ספציפית פחות, אמא שלי היא פאשניסטה רצינית, והיא מאוד נהנית להתעסק בלבוש ובסטיילינג. אבל זה לא עבר אלי, אני קיבלתי דברים טובים אחרים וגם קצת מידות.. ככל הנראה, מהצד השני .
אבל החיצוניות יכולה לסייע לנו כל כך הרבה עם הבפנוכו. אני בטוחה שכשמישהי חשה ביטחון במראה שלה היא נינוחה יותר, פנויה יותר לשמוח, להיות בעשייה, היא פחות עסוקה בלהכניס את הבטן ובלסדר את החולצה.
ואיפה זה פוגש אותי?
מלבד המראה החיצוני הברור מאליו שלנו. יש לנו עוד מראות חיצוניים - הילדים שלנו. גם לשם זה לקח אותי. כי אני יכולה להגיד עד מחר שכל ילד נולד עם האופי שלו, ושלא הכל תלוי חינוך, ולא הכל ממני ואני לא תמיד אשמה. אז אני אגיד, אבל זה לא בהכרח יביא מרגוע לנפשי. מה כן יעזור? מידות.
כמו שאני לא אלבש שמלה שאינה מתאימה למידותיי, אני צריכה לקחת בחשבון שאת הילדים שלי, אני לא אקח למוזיאון, זה פשוט לא יתאים.
אז מה אם בכל קבוצות הווטסאפ והפייסבוק יש משפחות שטסות לחו"ל וטוב להן, כנראה חוויה שכזאת פחות תתאים כרגע להרכב המשפחתי שלנו. אנחנו נהנים במידותינו. אומנם יש לנו טליה מושלמת, אבל איך לומר, אגן רחב, זה מה יש!
ואם אני רוצה מאוד לעזור לעצמי, כאמא, להיות בשלווה, אני בוחרת לשמוח בכך שאני אמא במידה טובה, שטובה לי. שנכונה ליכולותיי.
כשאני יודעת עם מה נכון לי להתמודד ולמה אני מסוגלת, כולם נהנים. ברור שאף פעם לא מושלם אבל תמיד הכל במידה טובה.
אני יודעת שיש אמהות שמסוגלות לצאת ליום בכבישים, בפארקים, בים, ובשלל אטרקציות כשהן חמושות בילדיהם וללא כל עזרה נוספת. לפעמים אני מקנאה בהן, כמו שגם הייתי רוצה להיות יותר רזה, אבל אני צריכה להישאר מודעת למידות שלי. אני יודעת בוודאות איך תראה נסיעה שלי, מבוגרת אחראית יחידה, עם ילדיי לים, ואני יודעת כיצד אראה בשמלה בגזרת עיפרון - לא טוב.
כמעט כמו בכל דבר בחיים, יש לנו אפשרות לעשות עבודה, פנימית וחיצונית וכן, גם על המידות.
אני מסייגת ואומרת שכמעט, כי לצערי ישנם דברים שכל כח הרצון שבעולם לא יוכל להם.
גם אותם צריך ללמוד לקבל.
אני בטוחה שבעבודה קשה, אני אוכל לרדת כמה מידות, ובאותה מידה, לעלות בכמה מידות.
אם זה בחיצוניות ואם בפנימיות בהתאמה, אבל הכי חשוב זה להרגיש נינוחה.
להיות בהתאמה.