בתחילת הדרך, כשיהונתן היה קטן, הייתי מאוד רגישה לתגובות ולמבטים. הייתי בטוחה שמסתכלים עלינו גם כשלא הסתכלו עלינו. זה עבר לי אחרי שנפגשתי אני, עם המבטים של עצמי בנסיעה חורפית אחת ברכבת הקלה. לפני תחנת שמעון הצדיק, עלו לרכבת זוג – הוא אתיופי והיא אשכנזיה ובעגלה ילדה יפיפיה.
"תהילה, את נועצת מבט."
"לא אני לא!"
"את כן!"
"צודקת.. הנה לך!"
ירדתי בתחנת הגבעה הצרפתית עם תובנה חשובה לחיים, שהרגע למדתי על בשרי: זה טבעי להסתכל על משהו שהוא לא שיגרתי, זה טבעי שמשהו ''לא רגיל'' מסקרן ותופס מבט. לפחות מעצמי הבנתי שזה לא מבט שופט, וזה עוזר לי לא להיכנס לסרטים בכל פעם שמסתכלים עלינו ועל יהונתן. נכון להיום, כשאנחנו הולכים יד ביד ומסתכלים עלינו, לוקח לי כמה דקות להיזכר למה מגיעים המבטים. אה כן, הוא מאומץ ולא דומה לי. השיגרה שאנחנו חיים בבית היא הרבה יותר חזקה מרעיון האימוץ, והשגרה היא זו שמרגשת אותי הכי. הנר השלישי שהצטרף להדלקה כל ערב שבת, המכנסיים הפיציות שאני תולה על החבל, המשחק שמצפצף כשאסף מתיישב על השפה, והשמיכי הלעוסה והשחוקה מרוב שימוש. כשיש לך כזה אושר בבית ובלב, אך טבעי הוא שאתה רוצה עוד. בלי הרבה התלבטויות, החלטנו שאת הילד הבא מביאים גם באימוץ ולא בטיפולים. איך לומר? מסדרונות בית החולים לא קרצו לנו הפעם. לאימוץ ילד שני מותר להירשם חצי שנה אחרי שיש צו אימוץ. בחצי שנה הזו הספקנו לקבל ספח חדש של תעודת זהות ותעודת לידה ''מתוקנת'' של יהונתן ושם כתוב שאנו הוריו. ביום בו מלאה חצי שנה מאז הצו, התייצבנו בסניף הדואר עם מעטפה עבה ובה טפסי רישום לאימוץ ילד שני. מאחר וליהונתן חיכינו יותר מארבע שנים, חשבנו שזמן המתנה ארוך לפנינו וכדאי להירשם כמה שיותר מוקדם. כל שליחת מעטפה שכזו היא מבחינתנו תחילת היריון עם בחילות בוקר וערב והתלחששויות למי לספר ולמי עדיין לא.