לכולנו - תודה גדולה על שבוע חמ"ד נפלא!
"ואילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות.." להקב"ה, כמובן, על שזיכנו להיות שליחים בחינוך ילדי ישראל לטוב ולישר. ולכם מנהיגי החינוך היקרים.
שבוע החמ"ד, שאנו נמצאים בעיצומו, הוא ביטוי למסירות הנפש על חינוך ילדנו / תלמידנו.
העבודה החינוכית, השאיפה למצוינות בכל תחום, הדאגה האישית לכל תלמיד והמחויבות למצות ממנו את סגולותיו, הובלת המוסד החינוכי בחזון מדויק לאור חזון החמ"ד, הקשר המיוחד עם הורי התלמידים והקהילה כולה, ועוד ועוד- על הכול תודה גדולה מעומק הלב.
מסירות נפש של סבא וסבתא
השבוע, במסגרת שבוע החמ"ד, היינו שותפים בשמחת מאה מורים שנבחרו כמצטיינים מכל רחבי הארץ. הדברים הבאים נכתבו להם וחשבנו לשתף את כולנו! ננסה ללמוד מעט ממנהיגותו ואישיותו של בצלאל בן אורי בן חור, לעבודתנו החינוכית. במה זכה בצלאל להיות מי שהקב"ה בחר בו לבנות את המשכן?
"ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור, מה ראה להזכיר כאן חור? אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקדוש ברוך הוא ולא הניחן, עמדו והרגוהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שאני פורע לך [...] כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקדוש ברוך הוא. אמר לו חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל וימלא אותו רוח א-להים'". (שמות רבה, פרשת ויקהל)
בצלאל זכה להיות בונה המשכן בגלל מסירות הנפש של סבו - חור. בפרשת "כי תשא", כשה' מדבר עם משה, אינו מדגיש את מעלת בצלאל כבנה של מרים ואחיינו של משה, אלא דווקא את עובדת היותו נכד לחור. חור שהשתתף במלחמת עמלק ויחד עם אהרן תמך בידי משה; חור שהוא ואהרן נלוו לזקנים וליוו את משה להר סיני קודם מתן תורה;
חור שהוכיח את עם ישראל על מעשה העגל, עד שהרגוהו ומת על קידוש ה'. עתה הוא מקבל את שכרו, ונכדו בצלאל מנצח על מלאכת המשכן.
את אותה נקודה - מסירות הנפש, אנו מוצאים אצל אימא מרים וסבתא יוכבד - שבזכות מסירות נפשן הן זוכות ל"קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל).
"ותיראן המיילדות את האלהים וגו', מה פרע להם הקדוש ברוך הוא? עשה להם בתים, ומה בתים עשה להם בית כהונה ובית מלכות, .. ומה שכר נטלה מרים? חכמה, שנאמר (איוב כח) 'יראת ה' היא חכמה', שיצא ממנה בצלאל, שכתוב בו 'ואמלא אותו רוח אלהים".(מדרש תנחומא , ויקהל)
בצלאל זוכה לחינוך טוב... של סבתא ואימא, "ותיראנה המיילדות את האלוקים", ובמסירות נפש ובאמונה גדולה הן ממשיכות ומובילות את בנות ישראל ללדת ולדאוג להמשך קיומו של בית ישראל.
אולי נכון לומר שזה לא "פרס" שהנכד מקבל משום שהסבא מסר את נפשו והסבתא והאימא מנהיגות תנועת נשים לאמונה ומסירות נפש, אלא שמסירות הנפש שהייתה לחור, שלא להיות שותף בחטא העגל ולהיות נכון למות בעבור זאת - "עברה" לבצלאל. את להט המהפכה של יוכבד ומרים ינק בצלאל בן אורי בן חור משדי אמו. בצלאל חונך בידי חור, יוכבד ומרים, וקנה לו את מסירות הנפש של הבית שבו הוא חונך.
המשכן - כל עניינו חיבור לבותיהם של ישראל. הזהב, הכסף, הנחושת והתרומות כולן היו ביטוי לנשמה, המבקשת להיות שותפה לנתינה לכלל ישראל. בצלאל זוכה שעשיית המשכן קרויה על שמו. לבו ונפשו היו מלאים באהבת ה'. זה החינוך של סבא חור ושל סבתא יוכבד ושל אימא מרים שהופנם אצל בצלאל. הוא חי את מה שראה ופגש בבית. ואמנם המדרש מציין במפורש כי בצלאל זכה לכך גם בזכות עצמו, במסירות הנפש שהייתה לו לעבודת המשכן:
"... ויעש בצלאל. וכי בצלאל עשה לעצמו שבכל דבר ודבר הוא אומר ויעש בצלאל? אלא על שנתן נפשו עליו ביותר לא קיפח הקדוש ברוך הוא שכרו ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר". ( שמות רבה, ויקהל)
מדוע נבחרו בצלאל ואהליאב - האחד משבט יהודה והשני משבט דן (שהיה מאסף לכל המחנות, "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות לצבאתם")? אולי כדי לבטא את אותה נקודה של מסירות הנפש. אין זה משנה מי אתה ולאיזו משפחה מיוחסת אתה משתייך, אלא "רחמנא ליבא בעי". עבודת המשכן, והעשייה בכלל, נמדדים על פי גודל מסירות הנפש.
ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), בספרו המפורסם "מורה נבוכי הזמן" (עמ' 30) מבאר את משמעותה של השראת שכינתו של הקב"ה עלינו: "בכל מעשה אומתנו ובכל רוח נעלה וטוב המתגלה ובא לאור בקרבנו נדע בלבבנו ונודה בפינו כי אל חי בקרבנו ומידו הם לנו, היינו שהם מושרשות בו ונאצלות מרוחו כלל הרוחניות כולם".
לפי רנ"ק, המשמעות של השראת שכינתו של הקב"ה עלינו היא שחבויים בנו כוחות טבעיים עצומים, שאותם עלינו להביא לידי ביטוי. כל טוב, יופי והדר אשר האדם מגלה ומביא לידי ביטוי - יסודם בשכינה שאותה משרה הקב"ה על עמו. לפי דבריו, בצלאל היה מלא ברוח אלוקים ששרתה עליו, וזה התבטא בפועל ביכולות אמנותיות פנומנליות.
בעולם האמנות ניתן לחלק את האמנים לכאלה הפועלים על פי חוקים קבועים ומקובלים של אסתטיקה ויופי, כגון התאמת צבעים, פרופורציות וכיו"ב; ואחרים שיצירתם היא חופשית וספונטנית ונובעת מעולמם הפנימי. הרס"ג מבליט את הספונטניות באישיותו של בצלאל, ואילו הראב"ע מדגיש את הרציונלי שבו.
אמנותו של בצלאל משלבת את הציות, הנאמנות המוחלטת לציווי האלוקי, יחד עם נאמנות לקול הבוקע מעמקי נשמתו. גם כאשר משה לא מסר לו את הסדר הנכון של העבודה, ידע בצלאל לעשות את הדברים בעצמו על פי כוונת ה'.
ועוד נקודה שתחבר את בצלאל ואהליאב אלינו, פורצי הדרך בחינוך -
"וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ" (שמות לה, לד). "אור החיים" מפרש שההוראה היא תכונה נעלה המבטאת נדיבות, משום שיש מי שחכמתו רבה ואולם הוא שומר אותה לעצמו, ואינו רוצה, או שאינו מסוגל, להעבירה לאחרים. בצלאל ואהליאב היו מוכנים ללמד מכישוריהם גם לאחרים, אותה נדיבות שהייתה גם בבסיס התרומות למשכן: "מאת כל איש אשר יִדְבֶנוּ לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, ב).