איך מרגישה בחורה בת עשרים שעומדת בבדידותה בעזרת הנשים בבית הכנסת, קוברת את פניה הסמוקות בממחטה לחה, ולוחשת תפילת יזכור חרישית, כשכל חברותיה פרשו לעבר המבואה, וקול פטפוטיהם נישא מעבר לחלון הפתוח? אוי לבושה. כך הרגשתי בשנה הראשונה בה הפכתי ליתומה.
ואז הגיע חג סוכות הראשון לאחר היתמות. וזה הלם בנו שוב.
מי יבנה את הסוכה? מי ייקח את אחיי לשוק ארבעה מינים, יתבונן באתרוג – יפה את ומום אין בך. יבחר לולב ישר כסרגל. יצרף הדסים ויאגד את כולם כאגודה יחד, ויחזיר אותם הביתה מוארים משמחת המצווה.
ליד מי ישבו שלושת אחי היתומים בבית הכנסת ולמי יתלוו עת יסובו סביב הדוכן בזמן ההושענות? איך יקיימו ו'שמחת בחגיך' כשעיניהם כבויות וגם ליבם?
אותן תחושות עלולות להרגיש נשים גרושות וילדיהן. הן שונות מכולן, ומנהלות חיים של בדידות, חיים בהם אין דמות גברית לקדש על היין, או לבנות סוכה, לתקוע בשופר, או לאסוף את הבנים לשוק ארבעה המינים.
הן מבקשות למצוא אבא לילדים, שישב לידם בתפילות, מלפף את הטלית סביב שכמיהם המצפים: אבא שיקנה ארבעה מינים גם עבורם, ויכרוך את הלולב וההדסים עם חום הלב של זוגיות מתחדשת והורות מבחירה.
וכך כל המצפות
היא מעלעלת בלוח השנה. שוב, משמרת חג ראשון של סוכות. ואז עולה בה הרהור. דווקא מתאים. כך אוכל לברוח מכל המבטים האלו , הגולשים מעבר למשקפי הקריאה . להימלט מהחיוכים של אחותי וגיסי ומהבלגן של 'שלושת השובבים שלהם. ממילא הדירה ברחביה תהיה ריקה. עינת נוסעת לבית חב"ד בהודו כמו בכל שנה. ורעיה תהיה בטרק בסיני. המחשבות אצות להן כמו מכוניות מרוץ. אמונה מגרשת דמעה סוררת, ומנגבת את לחייה הרטובות בגב ידה.. היא לוחשת לעצמה בכאב- הנה, עברה לה עוד שנה ואני עדיין לא נשואה.
במשך שנים, כשהגיע אלי לוח תורניות הרופאים החודשי, רפרפתי בין החגים באצבע רועדת. האם אזכה לשבת בסוכה אל מול הקישוטים המחייכים או שארחף בין מיטת יולדת לשנייה בביקור הרופאים? יש נשים שאצלן תורנות בחג היא עוגן הצלה של ממש.
להקיץ שחלה רדומה
אני מתבוננת בעיני התכלת המחייכות. היא בקשה להכיר את תעודת הזהות ההורמונלית שלה...אך הבדיקות מבשרות בשורת איוב. אמנם היא רק בת 35, אך בחלוף השנים, אבדה חיוניותה של השחלה. מסתבר שהרכבת חלפה והשאירה אותה על אם הדרך, מצפה..
שעת דמדומים של שחלה. פעמים כה רבות, כרופאת פריון, אני מבקשת מציאת דרך להעיר את השחלות הרדומות. האם אכן זו 'שינה' בעלמא? ושמא סוג של 'מות'? דמדומיה של שחלה שהגיעה לתכליתה, ואולי יכולנו למנוע את הדעיכה?
אנו עמלים מזה שנים על הרחבת הידע הציבורי בנושא השעון הביולוגי והשעה הדוחקת. אני רואה בכך הצלת נפשות של ממש לחלק הולך וגדל של בנות. זו חובתי, מבחינת 'לא תעמוד על דם רעיך'. אין לי זכות למנוע את הידע החשוב הזה מבנות והשתיקה הרועמת של גורמי רפואה שמחובתם לידע, דורשת תיקון.
אני חשה את פעימות הלב של הרווקות המקסימות לאלפיהן שאני זוכה לפגוש, ומבקשת לפתוח להן צוהר לאופטימיות, לרוגע, לביטחון באימהות הממתינה לנסיך הראוי לה. ולכן, אין לי זכות לשתוק. אדבר אתן על הקפאת ביציות, לפני שיהיה מאוחר. זאת, גם אם השיחה על הנושא הרגיש הזה, הנגיעה בבטן הרכה, לעיתים מפתיעה, מערבבת, מטלטלת במבט ראשון. התובנות תזדחלנה לאיטן, ותתבענה את מקומן. אני מבקשת לסייע בעצירת הרכבת הדוהרת של סל הביציות. אני רוצה לראות נשים שמחות. עייפתי מבשורות עצובות של שחלות שהגיעו לסוף דרכן. תחושת ההחמצה כל כך קשה. כגינקולוגית, באתי לבשר את בשורת החיים. וכך, עם דמעות בעיניים, אני מביטה אל- על ויוצאת אתה למסע של גאולה.
אני לדודי ודודי לי. ודודי חמק עבר. ציפייה לפרי בטן מקבילה לציפייה להיגאל מהרווקות. או מהאלמנות. או למצוא נישואין טובים לאחר גירושים. בפתיחת שנה, נפרסת זעקת הממתינות. ולוואי ונשכיל להקיץ נרדמים, ולהשיב את הגלגל לאחור. להשיב לב אבות על בנים, להשיב כוהנים לעבודתם, להשיב עם לאלוקיו.
הכותבת היא נשיאת המרכז למשפחה במכללת אורות ישראל