מכתב שלא נכתב: אבא, תראה לי שהעולם מצפה לחידוש שלי

למרות הטיולים והזמן המשפחתי יחד, החופש הגדול מביא אתו גם התמודדויות של ההורים עם ילדיהם המתבגרים. לירון אבני, מכפר הנוער הדתי נוה שריה, על התחושות של הילדים במקרה של משבר והתרחקות, בריחה, חזרה בשאלה ועוד

חדשות כיפה לירון אבני 14/08/18 11:36 ג באלול התשעח

מכתב שלא נכתב: אבא, תראה לי שהעולם מצפה לחידוש שלי
אילוסטרציה, צילום: shutterstock

תקופת החופש הגדול היא בהחלט זמן משפחתי שרובם ככולם מנצלים לטיולים ולזמן איכותי משפחתי. אולם, ישנם לא מעט רגעים בהם ההורים לא מצליחים להתמודד מול ילדיהם המתבגרים. המכתב הזה הוא המכתב שהבן או הבת שלך היו יכולים לכתוב לך, ההורה אם הם רק היו מסוגלים:

אבא,
חודש עבר מתחילת החופש. חזרתי הביתה לחופש של חודשיים. עכשיו אנחנו לגמרי ביחד, כולנו באותו הבית וזה קשה. אני מרגיש שאפשר לחתוך את המתח בינינו בסכין. שלא תחשוב שלא שמעתי את השיחות שלך ושל אימא מאוחר בלילה ,כשחשבתם שאני ישן. כמה אתם מודאגים, "ומה נהיה ממני". "עצלן, כבד, מוזנח וחצוף". 

כשלא התעוררתי בפעם הראשונה לתפילת שבת ראיתי שממש התאכזבת. כשהתחלתי להסתובב עם "החברה החדשים שלי" דאגת. כשגילית שאני מעשן הופתעת. כשגילית מה אני מעשן נכנסת להיסטריה. דיברתם איתי, כעסתם, יצאתם בהצהרות ואפילו איימתם. וככל שהקצנתם אני התחפרתי. 
איך אני יכול להסביר לך מה נסגר איתי? כשלי לעצמי אין מילים? אני מבולבל מאוד. מרגיש המון רגשות שמתחלפים במהירות. רובם לא נוחים לי. כמעט כולם בעוצמה גבוהה.  אני שומע בראש מילים כמו "צריך" "חייב" "דחוף" ובבטן שוב הלחץ המוכר. חייב להיות שייך ואהוב ובשביל זה מוכן לעשות כמעט הכול. העיקר לא להרגיש בודד! אני יודע שתחשוב: " איזה בדידות? אנחנו תמיד אתו!" אבל תבין, אתם כבר לא ממלאים לי את הבור של הבדידות! עכשיו רק החברים שלי הם המדד האם אני ראוי לאהבה? או שלא... והשאלה הזאת קיומית!  כשאני לבד, אני מרגיש לא משמעותי ומחוק ומיותר. וכדי לא להרגיש את הבדידות אני הורג אותה כשהיא קטנה ורק מתחילה כשעמום קטן. 

עד עכשיו זזתי מההרגשה הזאת בכל מיני דרכים. הסתובבות, קצת עישון, ובעיקר נדבקתי לנייד לשעות וחרשתי סדרות וסרטים. לאחרונה מצאתי דברים יותר חזקים (שאגב נמצאים בכל פינה תתפלאו...) שעוזרים לי לא להרגיש את השעמום. או כשצריך, מכניסים אותי מהר לזרימה. לדוגמה כשיושבים עם החברה כדי שלא אצא זה שמבאס את האווירה... כשכולם נראים כאלה צוחקים ומבסוטים, והלחץ מזדחל "תזרום! העיקר לא להישאר בודד.." 

תתפלא, אבל האמת גם לי זה מפריע שאני ככה גוש עפר. כבד, עייף ולא מזיז את עצמי לדברים גדולים. לא ככה גדלתי. אבל משהו בי נמשך לזה. למיטה ולשמיכה. שם מתחת לפוך אני שוכב לי בתנוחה עוברית וכאילו מתחבר למטען. פתאום אני מבין שזאת לא העייפות, זה כמו לחזור לרחם. אני "ברחמים עצמיים" וזה מפנק וממלא. שם יש גם חום וגם גבול וזה נעים. 

"הניסיון הזה עדיין לא מרפה זקוק לקצת עזרה לקצת הרבה רחמים"  (ישי ריבו) אני חושב שאם הסביבה בחוץ הייתה בטוחה עבורי כמו רחם לא הייתי עייף כל כך. הנה אני אומר את זה. אני זקוק לכם!  שתדעו בעומק שלכם שהרוח שלי גדלה ומתפתחת ולכן מתגבר בי כקונטרה כוח העפר. שלא תקרינו לי ייאוש או אכזבה, (תאמינו לי אני מרגיש את זה בעצמי גם בלעדיכם). תבינו שאני מפחד להרגיש בדידות. שאני מחפש שתרחמו אותי ולא תרחמו עלי. אני צריך להרגיש את התחושה הזאת גם בחברה שלי ושהיא תהיה טובה לי. תעזרו לי למצוא אותה בדרכים עדינות ותתערבו כשאתם מרגישים שאני "צורך שייכות" בכל מחיר. 

כשאני "במצב רחם" אני מתקשר אתכם דרך התנאים הפיזיים. גם אם אני לא מראה, אני מרגיש כשאתם משקיעים מחשבה ורגש בסנדוויץ לדרך ובחדר הנקי ובהקפצה ברכב גם בשעות הזויות. 
זה נותן לי בטחון שאתם איתי וזה שומר עלי כשאני לבד מלהרגיש מנותק. 

כשאני עצבני ובלחץ תנו אמירה קצרה ותשאירו לי מרחב ואויר. בהמשך תדברו איתי בנחת. גם אם הקשר בינינו משתנה וכאילו ירד ברמה (כן אני זוכר את שיחות העומק בסעודה שלישית) תחזיקו את ההבנה שאנחנו רצים למרחקים ארוכים וההשקעה בחום ואהבה חומריים מתורגמת לי בעומק לקשר. 

אני מעריך את הגבולות שלכם כשאתם עקביים ומכבדים אותי בטון החלטי אבל רגוע. זה מרגיע אותי שיש על מי להישען שאתם לא מזגזגים כמוני. תדרשו ממני להיות 100% אני! מקורי יצירתי ומיוחד. לא כדי לרצות מישהו או להציג הצגות. תראו לי שהעולם מצפה לחידוש שלי! זה ייתן לי תחושת משמעות.
תזכרו שיש אתכם עוד שותף בי. תדרשו ממנו התערבות שיוציא אל הפועל את החלק שלו בשותפות זה יקל עליכם את המשא. 

תדגימו לי בקשת עזרה כשאתם מרגישים לחץ. ככה גם אני אלמד שזה בסדר להתייעץ. אל תפסיקו להיות נוכחים לי בחיים בכבוד ובנועם אבל בעקביות. את כל זה רציתי להגיד לך כשנכנסת אלי היום לחדר ושאלת: "מה העניינים?" ומה שהצלחתי לפלוט היה: "פסדר..." 

הכותב הוא יועץ חינוכי בכפר הנוער הדתי נוה שריה - ברוש הבקעה