יצאנו למסע, אסף ואני בחודש תמוז לפני 15 שנה. ראשנו בעמקי התורה, עינינו בורקות באורות של ציפייה ובאופן כללי מסוחררים מרוב שמחה. כמה תמימים היינו אז וכמה התמימות הזו ריסקה אותנו, אבל גם נתנה לנו כוח להמשיך. כל חתונה היא סוג של הבטחה, וכזו הייתה גם שלנו. הבטחה של ממש לבית של תורה ואמונה מלא ילדים מקיר לקיר. כל כך רצינו שיהיה לנו בית של גאולה, של בית המקדש. כל המילים הגבוהות שעכשיו נראות לי גבוהות מדיי אבל אז בעידן חצאיות הפיפל, זה היה באמת ובתמים הבסיס לקשר שלנו. אני זוכרת שכשהבנו סופית שבדרך הטבע זה לא ילך ובכיתי המון, אסף לא בכה ונשאר חזק גם בשבילי. כשלי לא היה כבר כוח להמשיך בבדיקות ובזריקות, אסף הביא לי בובה של שמש מחייכת ושישיית פחיות קולה להעביר את הטעם. לא הייתה בדיקה או זריקה או מעקב בבית חולים שעשיתי בלעדיו, כי מראש החלטתי שאנחנו ביחד בסרט הזה, גם בפרטים הכי קטנים. היינו יחד בבית החולים ובטיפול נמרץ, וכשאחות אמרה לך ''אסף, כבר מאוחר, אתה פה משבת בלי הפסקה, לך הביתה'', הסתכלת על המיטה ששכבתי בה ואמרת לה בקול השקט והבוטח שלך: ''אבל היא הבית שלי''. וכשהסיוט הזה נגמר ועברנו גרידה וחזרנו הביתה, רק אז ראיתי אותך בוכה ובכינו יחד את העובר שלא שרד, את החלום שנגוז סופית, את הניתוק מהחברים והרבנים בישיבה, בכינו את נשמתנו בלי מעצורים. ולמחרת זרחה השמש, כי זה הטבע שלה, לזרוח אחרי שחשוך, ופתחנו את הדלת ושילבנו ידיים ויצאנו למסע האימוץ ביחד. אסף עם אותה מידה של בטחון ואמונה, ואני עם ציניות ספקנית וחצאיות קצרות יותר. והנה אנחנו, 15 שנה אחרי היום ההוא של שמחת יצירך בגן עדן מקדם, עם 2 ילדים שלא ילדנו אבל כל כך שלנו, לחלוטין לא מה שדמיינו, ופי כמה נפלא ממה שדמיינו. כי ה' הרבה יותר טוב מאיתנו בתכניות ארוכות טווח. יום נישואין שמח לנו, והלוואי שנמשיך בטוב ובנעימים, מתוך בריאות וחברות, שמחים ומודים על כל דקה על מה שיש לא בדיעבד, אלא מתוך שלמות.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com