נשים נשואות עם מטפחת והכל, ועם הבור הזה שהולך וגדל משנה לשנה. לא נפגוש אותן בגן משחקים, וגם לא בערבי נשים. ראיתן פעם ערב נשים או סדנא שלא מתחילה בסבב הכרות: ''אני תהילה, אימא ל..."?
אם הערוץ שלי לא פתוח לפגוש נשים שהן לא כמוני, לא ''במגירה'' שלי, אז רוב הסיכויים שחיינו יתנהלו כקווים מקבילים, ואת כאב בדידותן הן תמשכנה לשמור לעצמן. השבוע פגשתי את מירי, וברוך ה' היא חובקת תינוקת אחרי הרבה שנים של ציפייה. ''תהילה לא תאמיני", היא אמרה לי, "סוף סוף אישרו לנו לעבור לשכונת הקראווילות. הבהירו לנו, שלמרות שיש לנו רק ילד אחד, הם עושים לנו טובה בעצם''.
כשהחיים לקחו אותנו הלאה והרחק מהטיפולים, הייתי בטוחה שאני עוזבת את השלב הזה בחיים, ומאחוריי עולם טוב יותר, רגיש יותר כלפי מטופלי פוריות. אז כנראה שלא, עדיין לא. אני פונה מכאן לרכזי קהילה ביישובים: מחקו את קריטריון הילודה ממספר הזכאויות למגורים ביישוב או קהילה, או מתנאי קבלה למגורים. אם מספר הילדים הוא תנאי למגורים בשכונה מסוימת, אתם בעצם מכתיבים בכך את מצבו החברתי של הזוג חשוך הילדים, ותכל'ס, מי שמכם?
רכזת קהילה שגם מעזה ואומרת שאין לזוג סיכוי להתקבל בגלל שאין להם ילדים, או שיש להם רק ילד אחד, פוצעת את הלב במקום הכי כואב שיש. זכותו של זוג בלי ילדים לגור היכן שליבו חפץ. כל מסר אחר מעורר גועל, וסליחה על הנחרצות.
ולאותן הרכזות הצדיקות אשר בטוחות שהכל בידינו, ומשוכנעות שכשם שאני קובעת אם יש או לי ילדים וכמה, ככה יש להן סמכות לחרוץ גורלות, להן אני רק אומר, שלקהילה שלכן, או לשכונת הקרוואנים הנחשבת שלכן, לא הייתן מקבלות גם את נחמה לייבוביץ' ואת בעלה ליפמן, ואפילו לא את הרבנית חיה מושקא שניאורסון והרבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ'. מרוב שאתן רוצות לבנות חברה מושלמת, לפעמים אתן עושות בדיוק את ההיפך, ועל הדרך מכאיבות. כאב העקרות עובר לפעמים עם השנים, אבל הכאב הזה שאנשים החליטו שאת לא חלק, שאת לא שייכת - הכאב הזה לא עובר.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com