הגענו הביתה עם שחר בצהרי יום רביעי, כרבע שעה לפני שצריך לאסוף את יהונתן מהמעון. ישבתי בבית עם תינוקת בחיקי, המומה ממה שקרה היום. אסף הלך להביא את הגוזל מהמעון. יהונתן נכנס הביתה, הסתכל עליי, הסתכל על שחר ואמר: "אה, זו היא? שלום!", נתן לה נשיקה והתחיל לספר לי איזו יצירה הם עשו היום.
מה? ככה? בכזאת קלות הוא נותן לעוד מישהי להיכנס לחייו? הרי הוא בכלל לא ידע מה יקרה ואיך זה יקרה. סרטי אימה רצו לי בראש בדרך חזרה, והנה יהונתן נכנס הביתה ומקבל את המציאות החדשה והמפתיעה בנשיקה. הייתי בטוחה שאסף עשה איזה קסם ברבע שעה שהיו להם יחד. הוא הבטיח לי שהוא רק קנה לו קרטיב ואמר: "זוכר שסיפרנו לך שקיבלנו אותך במתנה? אז היום קיבלנו עוד מתנה – תינוקת מתוקה, וקוראים לה שחר ומהיום היא אחות שלך".
עודני יושבת המומה, מיכל דופקת בדלת עם מגש של פסטה וסלט. "הכול מאורגן לכם לשבועיים". איך מאורגן? מה מאורגן? כמעט אף פעם לא בישלתי ליולדות וממש לא נעים לי להטריח. הכול מאורגן, לא כדאי להתווכח עם מיכל, והפעם אני כבר מרגישה יותר אימא ויותר ביטחון ונותנת לה לחבק את שחר הקטנה. מיכל מתרגשת ואנחנו מתחבקות חיבוק ארוך במיוחד.
חייבת למצוא כדור נגד כאב ראש, וחייבת למצוא עריסה עד הלילה. הכדור נמצא והעריסה נמצאה בזכות גמ"ח מוצרי תינוקות והאישה הצדיקה שמנהלת אותו. "כל מה שאתם צריכים רק תגידו".
התחושה הייתה שכל העולם שמח, שאנחנו נישאים על גלי שמחה והשגחה וכל המציאות צוהלת איתנו. הרב בירך והעלה את אסף לתורה עם נוסח מיוחד של "מי שבירך", ומטר סוכריות טופי נזרק מעזרת נשים. כל העולם שמח איתנו - חברים, שכנים ומשפחה. הטלפון לא הפסיק לצלצל, ברכות זרמו בשטף אדיר. זו הייתה שמחה טהורה, בלי מבוכה ובלי קושיות.
רק הוא לא הגיע ולא התקשר. כשעבר יום ועוד יום, הרמתי את הטלפון לאחי הגדול. "אבי, אתה יודע, מגיע לנו מזל טוב". את מה ששמעתי בצד השני אני נושאת בלבי עד היום: "החלטתם, שיהיה לכם לבריאות". "אבי, היא מתוקה ומקסימה, בוא להכיר", ביקשתי. "תהילה, הם שונים מאיתנו, איך יכולתם לעשות את זה?".
הסתכלתי על שחר שישנה עליי במנשא. ידעתי כמובן שהוא מתכוון למוצא האפריקאי שלה, ורק הצלחתי איכשהו בנימוס לסיים את השיחה, אבל מה שבעצם רציתי להגיד לו הוא שאני צריכה אותו עכשיו כאח, שאני זקוקה לכל פיסת תמיכה ושהמילים שלו על המוצא שלה, הנימה מלאת הריחוק והניכור כלפי הילדה שלי, פוצעים את לבי.