שלום,
במשך שנים אני חשה שנאה עזה לאחותי הגדולה, ובשנה האחרונה השנאה מתגברת עד כדי תקווה שיקרה לה משהו רע, שהיא תמות. אני שונאת אותה בגלל אלפי סיבות, אבל לדעתי זה משהו עמוק ופנימי יותר, ואלפי הסיבות האלה הן רק תרוצים שאני מתרצת לעצמי על הרגשות שאני מרגישה כלפיה. אני יודעת שאסור לי לאחל לה שיקרה לה משהו רע. אני יודעת שאסור לי לספר עליה לשון הרע. אני יודעת שאסור לי לנקום בה על דברים שהיא עשתה לי, כי "לא תיקום" זה חלק מעשרת הדיברות. אבל מה עם "לא תרצח"? ומה עם "לא תגנוב"? היא הרי רוצחת אותי עם המילים שלה, לפעמים אני רוצה להתאבד בגללה. היא גונבת ממני, היא מחטטת לי בדברים אישיים, לוקחת לי את החברות. אני יודעת שאני לא יכולה לדון אותה, ולא משנה איזה עברות היא עושה, אסור לי לעשות עברות בגלל שהיא עושה גם. אבל אני יודעת גם שאני לא מסוגלת לעמוד בזה, אני יודעת שמה שאני מרגישה כלפיה זו שנאה ושאני לא רוצה לחיות איתה. ניסיתי לאהוב אותה. קניתי לה מתנות, אבל היא זילזלה. המתנה האחרונה עדיין עטופה ומעלה אבק. ניסיתי לגלות בה תכונות טובות ולהתמקד בהן. לא מצאתי אפילו אחת. ניסיתי להתעלם, ניסיתי לדבר, לצעוק, לבכות. כלום לא עזר. ועכשיו אני כבר לא יודעת מה לעשות, כי בכל אופן אנחנו חיות באותו בית, אנחנו חייבות לדבר מידי פעם על דברים טכניים, ואני לא יכולה לראות את המבט הכועס של אמא שלי בכל פעם שאנחנו מדברות אחת עם השניה, כי זה קורה בנביחות ונהמות ולא במילים אנושיות. אני רוצה להתגבר על השנאה, אבל מצד שני אני לא רוצה לאהוב אותה. אני רוצה לסלוח לה כדי לא להיענש על זה אחרי שאמות, אבל אני לא מסוגלת לסלוח לה כי זה לא מגיע לה. אני יודעת שמה שנכון לעשות זה לסלוח ולשכוח אבל זה בלתי אפשרי, כי בכל פעם שאני רואה אותה אני מייד נזכרת בהכול, אני נרתעת ממנה ומנסה להתרחק, בלי לחשוב בכלל.
אשמח אם תהיה לך עצה בשבילי, משהו שעוד לא ניסיתח. אני לא רוצה לאהוב אותה, רק לא לשנוא. תודה רבה..