שלום(:אני יודעת שכבר עבר 8חודשים בערך,מאז חטיפת שלושת הנערים איל גלעד ונפתלי הי''ד,הם נימצאים לי בראש ואני לא מצליחה לצאת מיזה,אני נימצאת בעצבות גדולה,וקשה לי מאוד לשמוח!התחברתי אלהם כ''כ!הבעיה היא שאני כל הזמן עצובה,אני שומעת שירים שלהם,רואה תמונות שלהם,חיפשתי כאן שאלות עלהם ומצאתי,וכ'ו..ואם אני אשכח אותם ואני לא יהיה עצובה,אז אני יאבד קצת את החיבור שלי עם ',כי הם ממש חיזקו וקרבו אותי ברוך ד',התחברתי אלהם בצורה עמוקה שאנילא מצליחה לצאת מיזה,ובאני םא רוצה כ''כ לצאת מיזה כי אני יאבד קרבה וחיבור עם ד' אם אני לא יהיה עצובה..אמרו לי להזכר בהם וללכת בדרכם אבל לא כ''כ מצליח לי!אני כל הזמן ניזכרת בימי החטיפה והרצח,וואני כל הזמן חושבת שאנחנו עדיין נימצאים במצב הזה,אי עדיין מרגישה שאנחנו בזה,מה אוכל לעשות עם זה?זה גורם לעשות את רצון ד' בעצבות,ואם אשכחם ולא יהיה עצובה אני יאבד קרבה עם ד'..
תודה רבה