שלום,
אני יוצאת עם בחור חודשיים,בסה"כ הקשר שלנו זורם די טוב,אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע ומדברים כל יום בטלפון. מדי פעם אנחנו זורקים אחד לשני הערות שמשדרות שבאמת ב"ה טוב לנו..אבל לאחרונה צף לי סיפור מהעבר שאני באמת לא יודעת אם זה הזמן הנכון לספר לו עליו ואיך הוא יגיב. לכן אני כותבת,
אז ככה,לפני המון שנים,(אני אפילו לא באמת יודעת כמה פשוט כי מרוב הדחקה הפרטים מיטשטשים לי משנה לשנה...) עברתי התעללות מינית,זה נשמע נורא כשאומרים את זה ככה...אבל זו ההגדרה!גם אותי מזעזע לחשוב שזה אמיתי.זה היה עם אחי הבכור,ולמען האמת עד לפני שנתיים הייתי בטוחה שזה גם אשמתי,כ"כ התביישתי..בכלל לקח כמה שנים עד שבכלל פתחתי את הפה בפעם הראשונה וסיפרתי למישהו..(לא נדבר אפילו על העובדה שמהמשפחה אף לא אחד יודע..וכך גם ארצה שיישאר)
לפני שנתיים ב"ה אזרתי אומץ והלכתי לטיפול אצל עובדת סוציאלית,זה היה קושי עצום לסחוב את עצמי כל שבוע,לעצור את כל החיים שלי ולנסות רגע להתמודד באמת.אבל עם המון המון סיעתא דשמייא ולא מעט חברות תומכות עשיתי את זה.הגעתי כל שבוע ,סיפרתי,הקשבתי,עניתי לשאלות..וזה לא היה פשוט בכלל,אבל אני שמחה בזה!! גם כשסיימתי את הטיפול לא ידעתי מה באמת יהיה בעתיד כשאני אגיע לקשר רציני למטרת חתונה,העדפתי לחשוב שבע"ה זה יסתדר וזהו.
הלוואי שהדברים היו כ"כ פשוטים.
פתאום קלטתי שמתישהו אני ארצה לשתף אותו...ואז התחילו חששות,כי אולי הוא לא יבין אותי?אולי גם הוא יחשוב שאני אשמה לא פחות?אולי הוא לא יוכל להיות מספיק רגיש למקום הזה שאני נמצאת בו גם פיזית וגם נפשית? והמחשבות האלה מפחידות אותי...מאוד.
אבל בכל זאת מה אני עושה בשלב הזה של הקשר?!פשוט נשארת עם החששות לבד?איך אני אוכל לבחון את הדברים האלה באמת בלי לספר לו?ואיך אני מצליחה להמשיך בקשר בלי שהמחשבות האלה יטרידו אותי כל הזמן??לא נראה לי שעכשיו זה הזמן...אבל עכשיו אני מרגישה צורך...מה קורה כשהצורך מתנגש עם המקום שאנחנו בפועל נמצאים בו בקשר??
אני מבקשת שלא לפרסם את השאלה!!תודה מראש על עבודת הקודש שלכם!!