שלום הרב אני מבקשת אם אפשר לא לפרסם את השאלה שלי היות וזה מאוד חשוב לי כדי שאוכל לפרט לעומק את הדברים,תודה מראש!
אני ובעלי נשואים 3 שנים בלי ילדים,בעלי גדול ממני 11 שנים ואני עכשיו בת 21. התחתני בגיל צעיר (תמיד רציתי להתחתן מוקדם).לפני החתונה אני ובעלי היינו רבים הרבה,וגם עכשיו במשך כל השנים אנחנו עדיין רבים לא קצת. בעלי הוא איש מאוד עקשן,ולטענתו גם לי לא חסר. אני סופגת ממנו הרבה ביקורת פחות תמיכה פחות יחס, הוא איש עסקים והוא רגיל שהכל צריך להיות בשליטתו.בכל התקופה של הנשואים אני לא מרגישה שטוב לי אני לא יכולה להגיד בפה מלא שאני מאושרת.בעלי הוא איש מאוד טוב,עם לב גדול הוא מפרנס ודואג ויודע גם לפנק,הוא גם מאוד דואג למשפחה שלי שזה ממש לא מובן מאליו בעייני ,והוא באמת בחור זהב. אבל בתחושה שלי במה שקשור ביני לבינו באהבה ברגש בקשר משהו לא מסתדר. גם במשיכה היא כאילו לא קיימת בינינו והרגשנו את זה כבר בלילה של החתונה, אני מאוד אוהבת אותו ואני דואגת לו וממש לא רוצה להרוס לו את החיים הוא חשוב לי מאוד, וכרגע המחשבה שהכי מפחידה אותי זה פשוט לפרק את החבילה וזה מפחיד אותי מאוד.לפעמים מרגיש לי שהכל יהיה בסדר אבל בתוך תוכי משהו חסר.ואני לא רוצה לחיות בברירת מחדל!
אני לא מרגישה את האהבה והאינטימיות שכן אמורה להיות בין בעל לאישה בעייני וגם מצידו הוא לא פתוח איתי ואני יודעת שהוא אוהב אותי ודואג לי אבל לא מאוהב בי והוא אף פעם גם לא היה נמשך אלי כמו שהייתי רוצה שבעלי ימשך אלי(למרות שבמראה החיצוני אני נראית מעולה)ואני גם לא נמשכת אליו במראה החיצוני הוא נראה בסדר אבל לא הסגנון שלי.בנוסף בעלי עובד בח"ול והוא טס לשם הרבה ,לעיתים אני נשארת לבד שבועות ולפעמיים גם חודש חודשיים תלוי בתקופה (אני הולכת להורים כשהוא טס)ועוד לפני החתונה הוא גר שם,והדבר היחיד שמחזיק אותו בארץ זאת אני.והמנטליות שלנו שונה הגישה לחיים הסגנון ואפילו הבדיחות. זה פשוט מתסכל! שנינו אנשים טובים אבל ביחד זה מרגיש לי לא טוב. מה עושים במצב כזה?באיזשהו מקום להתחיל ללכת לטיפולים זוגים ולהכריח את עצמינו להתאהב להמשך אחד לשני זה מעציב אותי ואני לא רוצה את זה ככה. מה עושים?אני מקווה שתוכל לעזור לי תודה וסליחה על אורך השאלה!