אני כבר בת 29 כל חיי הייתי בחורה שקטה , אין לי הרבה חברות , את רוב הדברים עשיתי מאוחר.נהיגה עשיתי מאוחר , אני בעלת לימודי תעודה בלבד.
היו לי קשיים בלימודים ובאותה תקופה לא היו כל כך הקלות.
הוריי ראו אותי כמובן מאליו שכל דבר בסדר מבחינתי.כל הזמן שתקתי.
אחריי יש אחות בת 22 בעלת נוכחות מבחינה חיצונית ובאירועים משפחתיים כולם מתלהבים ממנה,כל הזמן מנסים לייעץ לה למרות שגם לה היו קשיים מכל הבחינות אבל אצלה זה יותר מתקבל , אני תמיד מתחבאת.
אני אגיע לעניין אני גרה בקריות ועובדת בכרמל, הרגשתי צורך לעשות שינוי ולקנות רכב -אבא שלי כל הזמן ניפנף אותי ואחותי דווקא אזרה אומץ וקנתה.מה שמסתבר שנעשה כלא הופר -אבי התנגד לכך בהתחלה שתקנה רכב ופתאום הוא מתחלף איתה ברכבים כדי לעזור לה.ציינתי בפניו שהרבה דברים רציתי והוא לא שמע לי.אני מרגישה שגם שאני מגיעה לאחיי זה תמיד רק בשביל לעזור , לא ממש אכפת להם כל כך לשמוע אותי או להבין אותי.הדברים גורמים לי להסגר.אני מרגישה לא טוב שאני מגיעה לשבתות בני דודים ואירועים ,אני מרגישה בצד ושאין לי על מה לדבר.מה עושים.