אני כותבת בחששות רבים ובכאב גדול.
אנסה לספר בקיצור-
אני דתיה, בית דתי חזק והכל. ההורים עשו כל מה שהם יכולים כדי לחנך אותי ללכת בדרך הנכונה. זו אני שהשתדלתי כל כך לעקוף את החינוך שלהם כנראה.
זה התחיל מסרטים, שהפכו אט אט ליותר ויותר לא צנועים ואז גם לדברים אחרים ובקיצור.. אפשר להגיד שהתמכרתי לזה. ליצר הזה... חייבת לציין רק שזה התחיל בערך מגיל 12.
חוץ מהעניין הזה, עם הזמן ככל שגדלתי ולמדתי יותר ויותר גם על הדת וההלכות השונות העוסקות בנושאים הללו, היה לי קשה יותר ויותר להבין אותם. זה הוסיף למשיכה שלי כיוון שלא הבנתי כלל את משמעות האיסורים הללו ואף סלדתי מהם. על חתונה בכלל לא רציתי לחשוב- ויצא שמה שעבר לי בראש כל הזמן היו המחשבות על מימוש היצר, הפחד הנוראי מחיים שאני בכלל לא מבינה ולא רוצה לחיות, תחושת הלבד הנוראית שהרגשתי (לא שלא היו לי חברות. להפך, היו המון. ומשפחה שבאמת העניקה לי הכל. אבל הרגשתי שחסר לי משהו- מישהו. שיאהב אותו וירצה אותי ויהיה איתי.)
בנוסף, היה קשה לי להאמין שאני בסופו של דבר באמת אמצא מישהו שמתאים לי. אני? עם כל מה שעובר לי בראש? עם כל ההתעסקות הזו ביצר? איזה בחור דתי ירצה אותי ויבין אותי? זה רק הוסיף לתחושת הלבד והייאוש.
באותה תקופה אף יצא לי לדבר קצת עם בחור דתי, זה היה סתם באימל, בחור שחברה שלי הכירה. ובאיזה שהוא שלב נפתחתי אליו וסיפרתי לו על מה שעובר עלי בקטע הזה. הוא די נגעל ממני. וזה שבר אותי. זה רק הוכיח כי התיאוריות שלי נכונות- אין בחור דתי שבאמת יקבל אותי. או ירגיש כמוני.
בסופו של דבר, הרצון לממש את היצר הזה פשוט גבר וגבר. בתוספת תחושת הלבד הנוראית, שפשוט גרמה לי לבכות במשך תקופה ארוכה כל לילה, ובאמת בגלל שפשוט לא הבנתי את ההשלכות של מימוש היצר הזה בכל צורה שהיא, ואת משמעות כל האיסורים הללו, החלטתי להיכנע.
זה התחיל בקטן. הייתי רשומה לאיזה אתר באינטרנט שבעיקרו הוא חיובי. אבל, הייתה שם אפשרות לצ'אטים. לאט לאט התחלתי להכיר בנים, לדבר איתם, השיחות הפכו ליותר ויותר שליליות. ואז הכרתי מישהו. חילוני. והיה בו משהו שונה. לא היה מגעיל כמו האחרים. ביישן כזה, חמוד. התלהבתי שמצאתי מישהו 'נורמלי' לדבר איתו. אז עברנו לדבר באיזה שהיא אפליקציה בפלאפון (לא נתתי לו את המספר שלי). לא דיברנו תמיד באופן רציף, פה ושם. אני באמת כבר לא זוכרת איך קרה ומה קר