לא יודעת איך לנסח בדיוק את השאלה.
ובאיזה שהוא מקום אני יודעת גם מה תהיה התשובה, לכן מתלבטת אם לשלוח בכלל.
ובכל זאת,
איך קורה מצב שלומדים תורת ה', מחוברים אליו כ"כ, יגעים באמת, אבל לא מוצאים.
פעם אחרונה שכתבתי שאלה לאתר הזה היה בגיל 16 :-)
פשוט המצב מבלבל.
איך זה לא הופך להרגל כל חיי הקודש האלו? איך לא אומרים 'מודה אני' בזריזות וכי זה שגור על הלשון במשך 21 שנים?
וחוץ מזה, איך ממצב של קרבה לה', רצון עז לעבוד אותו, חוזרים אחורה ממש. "רצוא ושוב" בסדר. אבל?
יש לי בעיה. אני עונה לעצמי אבל לא מסופקת.
למדתי לא מעט. אבל החיבור בין שמיים לארץ. בין נעמי לה', נקטע ונגדע.
ואף על פי כן ולמרות הכל הוא משיב בי רוח חיים כל בוקר ואני אומרת לו בלילה שבידו אפקיד רוחי. כאילו הוא עדיין אלוהי, אבל ביום יום אני הוא האלוהים של עצמי. משועבדת להרגל. לא מסוגלת לפספס תפילה אחת ביום וקריאת שמע פעמיים. גם אם זה בלי לב. לא נעים לי לא לברך, אבל יש זלזול- נודה על האמת.
והנה אני פה מבקשת כתף.
אשמח לתשובה, ואפילו סתם פידבק.
תודה