אין לי כבר כח להתמודד, אני קמה כל בוקר בתקווה לסיים את היום הזה וחוזרת למיטה בלילה בתקווה לא לקום יותר.. אני כבר לא יכולה לסבול את החיים האלו, לשאת מחדש כל יום את עול החיים האלה.. כבד לי לשאת הכל בעצמי.. עייפתי מהחיים ואני לא רואה בהם עוד טעם, לא יכולה עוד לשאת את הקושי וההתמודדות היומיומית הזו, כל יום כל דקה.. אני מותשת ומגלה את עצמי סוחבת את הגוף ממקום למקום להרים עוד רגל, ולעלות עןד מדרגה כדי להגיע למקום מסויים , כדי להמשיך 'לחיות'.. אני עוברת ליד כבישים ומייחלת שמישהו כבר ידחוף אותי לתוך הכביש ומכונית תדרוך אותי ותהרוג אותי.. אני שומעת על פיגועים ורצח, ובוכה לעצמי למה דווקא הם? למה לא אני נהרגתי במקומם.. אני הולכת ומקווה ליפול פתאום, להחליק, רק שמישהו יבוא ויושיט יד לעזרה..
מוצאת את עצמי כל הזמן מחפשת איך לפעול בצורה שמישהו קצת יתייחס אלי.. אם זה ליפול, או להרעיב את עצמך..
אין לי כוחות יותר, לא רואה את החיים מתקדמים יותר, תמיד אומרים לי שבסוף יהיה טוב, ושהכל לטובה, ואין רע והכל זמני ורגעי, אבל הכל קלישאה אחת גדולה, החיים לא משתפרים עם הזמן, הם הולכים ונעשים סבוכים יותר, קשים יותר ובעייתים יותר ויותר עד שאינני יכולה עןד לשאת את הכאב..