שלום,
*במהלך שירותי הצבאי נתקלתי בספר "נקדש את שמך בעולם" של פרץ איינהורן. זו היתה תקופה קשה ביני לבין עצמי ובכלל רצף האירועים שהיו סביבי הוביל אותי לתחושה שנקלעתי לסיטואציה אליה הגעתי כמתן הזדמנות להתעורר. הספר הזה הראה לי באופן ברור את החשיבות שבמוסר, בהתנהגות שבין אדם לחברו ובתיקון המידות באופן יום יומי.
כל אלו תרמו להעצמת תחושת הרוחניות שבי באותה תקופה וסייעו לי לחזור למוטב. הבנתי שסטיתי מהדרך בתקופה שלפני הגיוס. ועל כן קיבלתי על עצמי שכשאצא מהסיטואציה הקשה אליה נקלעתי, אמשיך להתחזק ולקיים את המידות ואת המצוות אותן קיבלתי על עצמי במהלך התקופה הקשה. קיבלתי על עצמי תפילת שחרית. ברכת המזון. קריאת שמע שעל המיטה. כיבוד הורים וטוהר הלשון.
כל אלו מצוות שהקפדתי עליהן טרם הגיוס אך לא התמדתי בהן ועם הזמן חוסר ההתמדה הוביל לדעיכה באמונה ולהתעסקות בעולם החומרי. ה"מכה" שקיבלתי במהלך השירות הצבאי הכניסה אותי חזרה לפרופורציות. ומכאן השאלות הבאות:
אחי הגדול אמר לי שלהתחזק מתוך קריאה בספר זה מבורך אבל לא משהו יציב והתחזקות אמיתית תגיע בהצמדות לרב. האם זה נכון?
דבר נוסף, כשחזרתי לשגרה מלאה, אחרי התקופה המחשלת, אני משתדלת לקיים את כל המצוות שקיבלתי על עצמי כאות לכך שאני זוכרת את החסד שה' עשה עימי ואת ההזדמנות שנתן לי כשפקח את עניי... אך קרה שלא קיימתי אותן בהדיקות. לדוג' פיספסתי מס' פעמים תפילת שחרית וברכת המזון. אני מקפידה על כיבוד הורים ועל לימוד של תיקון המידות אך במצוות ה"קבועות" כביכול כבר פחות קל לי לכוון כשם שהיה לי בתקופה הקשה כיוון ששם המטרה והכוונה הייתה ברורה- בקשת מחילה על העוונות שעשיתי טרם הגיוס.
רציתי לשאול, האם זה שקשה לי להתמיד נחשב להפרת נדר ? שכן קיבלתי על עצמי להתמיד ... האם עצם הנפילה אפילו פעם אחת מצריכה ממני התרת נדרים?
אני מגיעה מבית שומר שבת, חגים, כשרות, אבא שלי ואחיי חובשי כיפות. אחי הגדול למד בישיבת הסדר שנה אחת, ואני משתדלת לקיים הלכות בסיסיות בהן מחויבות נשים.
מנגד, אני משרתת בצבא. לובשת חצאיות רק בשבת כשאני הולכת לבית הכנסת. ולמדתי במסגרת חילונית. יש בי רצון ללמוד לעבוד את ה' ולקיים את התורה מתוך אהבה והבנה אמיתית אך הסביבה החילונית והעדר תשובות- לא תורמים לכך.
מכל אלו, רציתי לדעת, לאן אני משתייכת? מה ההגדרה שלי? הרי, "דתייה" מ