שלום לכם.
אני כבת 15.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני הייתי תמיד בסביבת בנים. אני גרה ביישוב, וזה כולם ביחד , בבני עקיבא, ובבית ספר.
היו לי לא מעט חברים. לא הבנתי את גודל החשיבות של זה.
כיום אני מצטערת ומבינה הרבה יותר .
התחזקתי באמונה , בהבנה של דברים, ובכללי, התחזקתי המון.
אני יגיע עכשיו לנקודה ... היה לי קשר. לא סתם קשר. והיו לי הרבה קשרים והוא כ'כ בולט מבניהם ..
הבחור המדהים הזה כבן 20 . הוא למד בנתיב מאיר,היה מדריך בבני עקיבא, ואח'כ הלך למכינה בעלי, ולפני חודש התגייס.
הכרנו במחנה בקיץ שהיה, והתפתח קשר.
הבן אדם הזה שיקם אותי. בדיוק השנה עברתי לאמנה, והוא כ'כ חיזק אותי. ובזכותו אני נשארתי שם וצומחת שם.
אין בפי מילים לתאר כמה טוב ואושר הוא גרם לי. באמת, בן אדם נשגב.
לפני כ-3 חודשים נפגשנו בפעם הראשונה. וכבר אז ידעתי שיש לי רגשות אליו. וגם לו אלי. לדאבוני הרב נגענו,למרות זאת , זאת לא הסיבה שבגללה התנתקנו.
דיברנו המון, והגענו למסכנה שהקשר לא בריא בשלב הזה.
וניתקנו,וחזרנו ושוב ניתקנו,וכבר חודשים אנחנו בניתוק.
כתבתי לו מכתב לגיוס, ושלחתי לו אז זה בדואר עם סידור עם השם שלו עליו .
החיסרון שהותיר כ'כ גדול. החלל הריק מעיק עלי. אני לא נרדמת בלילה. ממש כך.
אני בוכה הרבה, אני כ'כ מתגעגעת אליו. הוא כ'כ בן אדם טוב.
ויותר מכך. אני דואגת, רע לי לדעת שהוא באימונים קשים ואני לא שם בשבילו. אני מתפללת עליו , המון, אבל.. אני רוצה לשמוע ממנו. לדעת שהוא מחייך,לדעת שהכל בסדר איתו .
אני תמיד האמנתי שכשבן אדם רוצה לדעת אם טוב לו במצב הנתון ,הוא צריך לצאת ממנו. ואני יצאתי ממנו, ומבינה עכשיו עד כמה טוב ואושר תמים וטהור כ'כ הוא גרם לי.
שלא תבין אותי לא נכון, לא התדרדתי,אני לא בדיכאון, אני מנסה להתחזק,הוא נתן לי המון כוחות ומילים מעודדות.
אבל זה מייסר אותי המחשבות עליו. החיוך שלו שעולה לי כל פעם. אני עכשיו סגורה לכל בן אדם, כי רק אליו הצלחתי להיפתח כ'כ.
יש בי מן גולה בלב, בגרון, שלא מרפה. אני חייבת לפרוק אותה. ורק אליו ,רק איתו היא תשתחרר.
אני יודעת שאם היתי יותר גדולה הקשר היה מתמשך ,והיה יותר רציני,ואף לחתונה.אבל מכיוון שההפרש כ'כ גדול ושאני עדיין קטנה, הקשר חייב להנתק, ובבוא הזמן אם הקב'ה ירצה, ואם אכן הוא הזיווג שלי, אנחנו נחזור.