בס"ד
שלום לך!
אני בשיעור ב' בישיבה גבוהה (בן 19.5),בסה"כ שמח ואופטימי מהחיים, מאוד אוהב את התורה ,משתדל לשכלל את איכויות חיי האמוניים עוד ועוד ,לא חושב ולא לחוץ על גיוס בזמן הקרוב ,המציאות הזו של לימוד תורה מאוד טובה לי, אני בחור שמאוד מעמיק בעצמו ובנפשיות שלו וחוקר על כל דבר שעובר עליו ,בכלל אני אוהב לחשוב ולסדר את חיי ,להבין מה עובר עליי,מאוד מחפש את ההתאמה שלי לדברים את ה"דובר אמת בלבבו",מאוד מחפש את החיבור לדברים,לאנשים,אוהב מאוד לדבר מעומק הנפש עם אנשים,יש בי כח של אהבה וגעגוע גדול(חשיבות הפרט הזה יתבאר בהמשך)דבר שפעם היה לי לרועץ מאוד(חטאים של בנים) ועכשיו ב"ה דברים השתנו ,בזמן האחרון נכנסתי מאוד למהלך של שכל ששולט על חיי, דבר שהפך אותי גם למאוד בוגר ואחראי ולא רק זורם מרגש לרגש , השכל כבר יותר מפקח על עולם הדמיון שלי,דבר שמקנה לי שליטה ואחריות בעבודת ה',ובכלל החיים שלי יותר מבוררים ואחראים ,אני יודע ומברר את עולמי הרוחני, די סגור על עצמי מבחינת הכיוון הרוחני שאני רוצה לחיות ולפתח לאורך כל חיי.
בזמן האחרון,עובר עלי משהו ,לא משהו רע ,אלא סוג של בירור מגמות החיים ,בירור נפשי לגמרי ולא שכלי-אמוני,ברור שמעצם הטבע זה גורם לי ללמוד פחות תורה אך זה לא מפחיד אותי,בסה"כ באמת אין לי שום רע בבירור הזה,זה לא שהוא גורם לי תוך כדי לירידה רוחנית ,אלא פשוט אני מברר אותו באופטימיות,ומבין את נחיצותו .
אני לא יודע לאן הבירור מוביל ואיפה אני צריך להתמקד ,אבל אני בוחן אפשרות מסוימת-נישואין.
אז ככה ,באמת האופי הרגשני-האוהב שלי תמיד גרם לי לרצון להתחתן ,עוד מאמצע שיעור א' ,אלא שאז ברור שזה עדיין לא התאים,עוד הייתי מדומיין וממש לא בוגר , לא יכולתי לקבל החלטות וכו' ,בקיצור לא הייתי מבורר מספיק, תמיד חיפשתי את האינטימיות הזו ,תמיד גם אהבתי לדבר עם חברים לעומק עד כדי חיבור כזה של אהבה אל השני , לאט לאט התווספו עוד התבגרויות, נהייתי יותר אופטימי ואחראי ,נהייתי יותר פתוח לחברים (ומעניין שאפילו כשאני פתוח לחברים –אני מרגיש סוג של בודד,כלומר יש חברים ונעים וכיף לצחוק איתם וכו' אך זה כבר לא עושה לי את זה ,אני מחפש משהו יותר עמוק ורציני,אני מרגיש שכשאני מדבר לעומק עם חברים אז זה כן מספק זמנית את הצורך)נהיתי יותר סגור על עצמי מבחינת עבודת ה' ,אני חושב גם שהרצון הזה להתחתן לא נובע