שלום הרב.
כידוע אין חכמים יכולים לפסוק בניגוד לדין תורה מפורש. מלבד 2 מקרים בולטים:
תקיעה בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת
ונטילת לולב בחג ראשון של סוכות שחל להיות בשבת.
בשני מקרים האלה חומרת חז"ל באה בצורה זו של "שב ואל תעשה". וזאת משום חשש שיבואו לעבור על איסור תורה (טלטול)
שאלותי:
1) מהו המקור המפורש בו אוסרים חכמים על יולדת ובעלה להיות יחד כל עוד רואה דם?
2)כיצד חכמים מטמאים דם זה אם התורה כותבת בפירוש שדם זה טהור (ע"פ תרגום אונקלוס, ב"ר ובחז"ל - "דמי טהרה") ???
הרי דבר זה סותר דין התורה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.
אילו היה פה חשש מסוים אחר כמו בר"ה - שמא יבוא לטלטל השופר - את זה עוד אפשר להסביר בחומרת חז"ל על התורה במקרה של "שב ואל תעשה", אך במקרה שלנו אין שום חשש לדם נדה - כי מהתורה - כל (!) דם אותו רואה האשה לאחר לידת זכר/נקבה במשך 33/66 יום לאחר טומאתה או 40/80 יום לאחר לידתה הוא טהור!!
לכן איני יכול להבין זאת.
האם לרב יש הסבר??
שאלה נוספת שיש לי - ללא קשר:
כיצד ייתכן שר' יהודה הלוי כתב שירי עגבים?
וכיצד הרמב"ם כתב על כוכבי הלכת שלנו שהם "חיים" (אף שהפירוש אומר שוודאי אין הכוונה לחיות כשלנו)?
וכיצד ייתכן שהגמרא בפסחים (בסוף) כותבת שיש מציאות של שדים? (אינני יכול לקבל התירוץ של אחד הראשונים - אינני זוכר מיהו - שהגמרא דיברה רק כנגד המון העם)
בתודה רבה, יעקב.