בסד
שלום
אני חוזר בתשובה מגיל 16.
בגיל 18 נכנסתי לישיבה לבעלי תשובה. (זו היתה שנת 2010)
בדיוק בזמן זה, הכרתי במקביל בחורה בדיוק כמוני.
ונקשרנו מאוד אחד לשני מבחינה נפשית.
ועם הזמן, הבנו שאנחנו מיועדים להינשא.
הקשר במקביל היה די קשה לשמור אותו,
מצד שהיא פחדה לפגוע לי בעלייה בלימוד.
אבל אני מצידי, פחות היה חשוב לי מלכתחילה,
עצם זה שזכיתי בכלל להיות בכותלי הישיבה ולעזוב
בית ספר חילוני ולהתקרב. מספיק לי לעת עתה.
וגם הסיבה, שהיא היתה בעלת טוהר מידות תרומיות לדעתי.
והייתי קשור אליה נפשית. בקיצור לאחר שנתיים (2012)
במהלך הקשר, עשיתי טעות שאני מצטער עליה מאוד,
שנפרדתי ממנה, כי (אני מתעצבן שאני כותב את זה)
כי באותו זמן חברים שלי סיימו מסכת , ואני אחרי שנה שלמה,
לא סיימתי מסכת והרגשתי בושה. ובמקום להאשים את עצמי,
האשמתי אותה שהיא הסיחה את דעתי, וסיימתי את הקשר.
ואפילו דיברתי עם הרבנית שלה מתוך כעס ונקמה.
והנה, אחרי מספר חודשים, שלא היינו בקשר,
תקפו אותי התקפי חרדה (לא יודע אם קשור)
והיה לי קשה ללמוד בישיבה והייתי במין חופשת מחלה ארוכה.
וכשרציתי לדבר איתה, התברר לי דרך חברה שלה,
שהיא הולכת להתחתן עם בחור מסוים. זה שבר אותי לגמרי.
שבר לי את הלב. החלמתי מעניין החרדה. אבל הלב שלי עדיין
לא החלים. עדיין אני אוכל את מה שאני בישלתי.
וקשה לי להמשיך להתעלם מהגעגועים הגדולים
ומהעובדה, שלא תיהיה לי עוד מערכת יחסים כזו.
לפחות מבחינה נפשית ותקשורתית, מעציב אותי.
ומוריד לי את הציפיות לגמרי שקיימת עוד מישהי
שנוכל להתעלות מעל הרמה הזאת.
שייך פה עניין שהכל לטובה? אולי כן, אבל היה יותר טוב מ'הטוב' של עכשיו, אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת?
מה עליי לעשות?
דרך אגב, בעקבות החרדה שלי הבנתי שחלק ממנה זה הקפיצה מהירה לישיבה וגם העומס של מערכת יחסים טעונה מאוד במקביל,
ולקחתי הפסקה מהכל, ואני לא לומד בישיבה יותר, ולכן תורתי אינה אומנתי, ואני כרגע חייל בנחל החרדי.
בן 21.