הטור האחרון וזה שלפניו עוררו מספר גדול יחסית של תגובות שזרמו אליי למייל. זו ההזדמנות להגיד תודה לכל המגיבות והתומכות והמחבקות. כל מילה מכן מרגשת ומחזקת אותי.
חברה טובה שלי, מהבודדות שיודעות באמת מי אני, ביקשה לשאול אותי שאלה אישית בעקבות קריאת הטור: ''אם את כל כך רוצה עוד ילדים, למה את לא עושה טיפולי פוריות?'' אני מודה שהשאלה היממה אותי לרגע כי מזמן כבר לא שאלו אותי את זה, הסביבה הקרובה שלי התייאשה מזמן מאיתנו במובן הזה. לקח לי כמה דקות לארגן את מה שעניתי לה, אבל בשביל לענות לעצמי לוקח הרבה יותר זמן, ואולי עד כתיבת שורות אלה אין מענה שישקיט את הלב. השאלה שלה זרקה אותי כמה שנים אחורה לתקופה אינטנסיבית של טיפולי פוריות והפריה חוץ גופית.
לא אגזים אם אתאר אותה כתקופה מייסרת, קשה לגוף וקשה לנפש, קשה לזוגיות, קשה עם העולם ועם כולם. נזכרת בשברירי תמונות של מסדרונות בתי חולים והגעה עם שחר לעין כרם, ובדיקות דם ובדיקה פנימית על שלפוחית שתן מלאה. נזכרת בזריקות מדי יום וגלי החום, והחולשה, והכרח להתנהג כאילו הכל רגיל כי אף אחד לא יודע ומי שיודע, איך יבין? ואז בא אשפוז יום, והרדמה כללית בחדר ניתוח, וההתאוששות, והחזרה לעבודה כאילו כלום. המתח של כמה נשאבו, וכמה הופרו, וכמה התפתחו, ומתי ההחזרה, ושוב חדר ניתוח, והלבד לבד הזה שלולא אסף לצידי הייתי בוודאות נופלת לבור שחור בלי שלט יציאה. ואז התקווה, והציפייה, והאמונה, והתפילות, והנדרים, והזעקה מה למען ה' רוצים ממני בעולם הזה? ואז התשובה השלילית. והכל, כל החודש וכל עשרות הזריקות, ואלפי השקלים, והדמעות הבודדות שטרם יבשו, הכל פשוט הולך לפח.
אבל אין זמן להתעכב שם, צריכה לאסוף את עצמי לטיפול הבא. כי זו לא שאלה, אם את רוצה ילדים ויש בעיה- את עושה טיפולים. זו בכלל לא בחירה, כי זו הדרך אם חפצי חיים אנו. אז לא שאלתי את עצמי אם אני מוכנה או מסוגלת, לא בחרתי. ואולי היום חלק מהרתיעה שלי מעולם הטיפולים זה החופש להגיד: ''לא מתאים לי, נקודה''. ולחברותיי שעוברות ממש עכשיו טיפולי פוריות רק אומר שאני מעריצה אתכן! מגיע לכן כל הפירגון והתמיכה מהמשפחה ומהחברה. חיבוק חם ואוהב ממני .
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com