לפני כמה שבועות נכנסתי לקבוצת פייסבוק של ישראלים בבוסטון. זו קבוצה מדהימה שמכילה כ-7000 ישראלים שחיים בבוסטון ועוזרים אחד לשני בשיתוף מידע, העברת ציוד, עזרה לחולים המגיעים מישראל לטיפולים ואחד לשני בכל תחום. אנשים טובי לב המאוחדים בגעגועים, תרבות והתמודדות משותפת.
מישהי העלתה פוסט הנוגע לבעיות בלמידה מרחוק בבית הספר באזור בו היא גרה, ואני קראתי בשקיקה את התגובות המגוונות. התגובות עסקו בהשוואות, בעצות, במחסור בידע או במחשבים, בתמיכה, אך כמעט ולא בהאשמת המורים.
המצב שהוצג שם, מהשטח, היה שיש בתי ספר שפעילים יותר בלמידה מקוונת, יש כאלו שפחות, ויש כאלו שבכלל לא ובעיקר- שזו התחלה, וההורים מאמינים שייקח זמן אבל זה ישתפר, ואף מציעים עזרה.
להפתעתי, בשבת שלאחר מכן, קראתי בעיתון מוכר למגזר הדתי כתבה המהללת את הלמידה מרחוק בחו"ל, כשהדוגמאות אמנם ניתנו מאזור אחר בארצות הברית, אך הרושם שלי היה כמה טובה שם (בחו"ל בכללי לעומת כאן בישראל) ההוראה המקוונת: המורים, ההשקעה, הארגון והסדר- כולם נראו מושלמים.
אני זוכרת את שיחות הטלפון של אנשים שהתקשרו להתייעץ איתי כשעברנו לשנה לבוסטון. היה נדמה שהם בטוחים שבארצות הברית הכל מושלם. כשסיפרתי שיש קשיים, אתגרים, בעיות עם שירות לקוחות שאני אישית חוויתי- נדמה היה שהם לא מסוגלים להאמין לזה.
גם לי היה מעין חלום ורוד שהכל בארה"ב מושלם. שכסף נופל עליך מהשמים, שהמורים מושלמים אבל כשחייתי שם גיליתי, שבסופו של יום כולנו אנושיים, ומתמודדים עם דברים דומים. אני זוכרת שהופתעתי כששמעתי שאחד המורים של בניי נחשב לקפדן ומחמיר, ולא הבנתי איך זה מסתדר עם מה שראיתי (או דמיינתי) מהארץ על בתי הספר המושלמים באזורים מסויימים. "הדשא של השכן תמיד (נראה) ירוק יותר"- כנראה יש בזה אמת.
אני אמא לשבעה ילדים (5-18) בהם 5 בנים שובבים אוהבי כדורסל. תקופת הבידוד מהקורונה קשה גם לנו (ואני מעריכה מאוד את כל ההורים המתמודדים עם האתגרים השונים בתקופה זו). ואני גם-מורה.
לאור הדברים הנאמרים ברשתות החברתיות, אני מרגישה שזה לא פשוט להודות בכך בימים אלו אך אומר זאת בפה מלא: אני גאה להיות מורה, לעבוד בשליחות ולהשתדל להיות כתובת ראויה לתלמידי חטיבה ותיכון ללמידה, הכוונה וערכים.
אני רואה כל השנה אך בעיקר בימים אלו את חבריי לצוות, מחנכים ומורים מקצועיים דואגים באמת לתלמידים, עובדים בלי הפסקה: מתקשרים, מוודאים שיש אוכל, מחשבים, ראיית טוב ותחביבים לזמן הזה. אני מתפעלת באמת מעומק ליבי, מאנשים מדהימים שעובדים בהוראה מתוך שליחות, שחושבים על טובת התלמידים ומנסים לעזור להם לנצל נכון את הזמן, לא לבזבז את כולו על בהייה חסרת תכלית במסך או במקרר.
כמו רבים מחבריי למקצוע, גם אני התחלתי ללמד באופן מקוון. ישיבת הצוות הייתה מרגשת, והזכירה לי קטע בסרט הוליוודי כשהמפקד מחדיר מוטיבציה ומזכיר לפקודיו שהם מגיני העם. כן, היו הפרעות באמצע כי התוכנה הייתה עמוסה, כן, היינו צריכים לאלתר ולעבור תוכנה. אז מה? ידעתי שזו ההתחלה. זה לוקח זמן.
המשכתי בשעות הבוקר עם ילדיי האישיים בחלוקת משימות ומסכים וזה לא היה פשוט. אבל גם להתחיל כיתה א', ללמוד את חוקי החטיבה, ולהיכנס לתיכון חדש זה לא פשוט וברור ביום הראשון. לאחר מכן זימנתי את תלמידיי מיא' 2 לשיעור ספרות. למה? כי זה מה שמצופה ממני כרגע ממעסיקיי.
לא אתייפייף. אם לא הייתי צריכה, כנראה הקשיים היו גוררים אותי למטבח להכין (שוב) אוכל ולא להכין שיעור ספרות. ובכל זאת, לא האמנתי לעצמי כשההתרגשות שלי לראות אותם בשיעור המקוון, לשאול לשלומם, לשמוע מה הם עושים עלתה לשיאים ולדמעות בעיניי. שמעתי בקולם שהם שמחים לשמוע ממני.
בסוף השיעור, התקשרתי לתלמיד אחר שלא נכנס, ושמחתי לשמוע אותו ואתם יודעים מה? הקול שלו נשמע מחוייך כשהוא דיבר איתי. נכון, גם ילדיי האישיים קיטרו על כמות המשימות, אבל העיניים שלהם נצצו כשהמורה שאל מה שלומם.
הם ישבו ופתרו תרגילים ולא היה להם פשוט אבל אני ראיתי מעבר לקושי- הנה, הם עושים משהו מועיל בזמן שלהם ולא רק שואלים מתי אפשר משחק במחשב. לא קל. לא פשוט. אפילו מסובך. כך הן ההתחלות. האם הייתי מעדיפה ללמד ביולי אוגוסט? יכול להיות שכן. האם הייתי מעדיפה להעביר את ימיי עם ילדיי הפרטיים בהישרדות, הפעלות ומריבות על זמן המסך? יכול להיות שכן.
אבל אני בשליחות!
אני לא בטוחה שלמידה מקוונת מלאה היא הדבר הטוב ביותר. מבחינתי היה מספיק תוכנית כללית של מספר תרגילים במתמטיקה, אנגלית ואולי שיעור חינוך עם פעילות חינוכית יפה פעם בשבוע. אבל לא שאלו אותי ולא תפקידי להחליט. אני מרגישה שילדיי ותלמידיי צריכים מסגרת, צריכים להיות אחראיים למלא משימות הקשורות לעתידם.
אני מאמינה שלמידה, ידע, יישום ותרגול הן משימות הכרחיות לכל אדם ושעליי כמורה לסייע לאנשים שתלמידיי יגדלו להיות- לעשות זאת. אני מתרכזת במה שהוכשרתי לו, ובתפקיד שהשתדלתי לעשות כמיטב יכולתי עד כה-להיות מורה .
אני פונה אל חבריי המורים לעודד אותם ולהזכיר לכולנו: אנחנו כאן כי אנחנו אוהבים את תלמידנו ומאמינים בקשר אישי, באכפתיות, ערכים ולמידה. האמת? אני משתדלת לא לראות את מאבקי ארגוני המורים השונים. אולי זה לא בסדר, אבל אני מרגישה שאני צריכה כל כך הרבה כוחות עכשיו להיות חזקה לביתי, לתלמידיי ולעצמי שאין לי כח להתמודד עם עוד חזית.
ואתם ההורים- אני מצדיעה ומעריכה אתכם. אני מבינה את הקשיים, אני גם חיה אותם. נכון, זה קשה ורחוק מלהיות מושלם. זה ניסוי. אולי הוא אפילו ייכשל - אבל כולנו יחד באותו צד. אני מעריכה אתכם ואותי על תקופה לא פשוטה שכל המציאות שלנו השתנתה ומבקשת: תנו לנו קצת זמן, תנו בנו קצת אמון. כי הילדים של כולנו חשובים לנו ואם נרגיש את המטרה של כולנו - אולי גם נצליח להשיג אותה!