תאהבו את התלמידים ותראו בהם אור - והחדשנות תגיע מעצמה

מטרת המורה היא להיות מבוגר משמעותי, חיובי ומלא אור הנוגע בנשמות תלמידיו, מראה להם את האור שבהם ועוזר להם לעבור חלק מדרכם בעולם בליוויו, תמיכתו ועידודו

חדשות כיפה מיכל כרמי 19/11/19 15:02 כא בחשון התשפ

תאהבו את התלמידים ותראו בהם אור - והחדשנות תגיע מעצמה
צילום: shutterstock

בשבת קראתי עם ילדיי הקטנים ספר מקסים על תולדות חייו של ממציא הטלפון- אלכסנדר גרהם בל (ותודה לתמי שם טוב שכתבה). בתור מורה בבית ספר מתחדש ומתקדם נדהמתי מתהליך ה"חדשנות" הטבעי שעבר בל.
לפי הספר, בתחילת דרכו מטרתו הייתה להיות מורה טוב יותר לתלמידיו ולהצליח למצוא שיטות שיעבירו באופן המדוייק ביותר ויעזרו להם לקלוט את הדרכים הנכונות להביע מילים. דרך הניסיונות למצוא דרכי עבודה טובות שמטרתן שיפור יכולת הקליטה והיישום של התלמיד, הוא הגיע להבנת מיתרי הקול והשמע ובהמשך להמצאת מכשיר הטלפון. כלומר, החדשנות עצמה לא הייתה המטרה הבלעדית, המטרה הראשונית והעיקרית שלו הייתה מציאת דרכי הוראה שיתאימו לתלמידים ויסייעו להם.
לפעמים אני מרגישה שהתבלבלנו כמורים, כהורים ובמערכת החינוך בכלל ושהמטרה נהייתה - להיות כמה שיותר חדשניים, לתת לתלמידים לחקור, להשתמש במחשב, במצגות, במשחקים. אבל שכחנו משהו חשוב בדרך, אמנם, אחת המטרות שלנו כמורים היא להעביר ידע בצורה המועילה ביותר ולשם כך עלינו למצוא את הדרכים הטובות ביותר שיאפשרו לנו להעבירו ולתווך אותו לתלמידנו (שאגב, לא בהכרח הן על ידי שימוש במסכים). אך בעולם המודרני כיום ישנה מטרה נוספת שהיא הרבה יותר משמעותית בעיניי (ולפי נתוני אחוזי הדיכאון וההתאבדויות) אני בטוחה שגם אתם תסכימו איתי- מטרת המורה היא להיות מבוגר משמעותי, חיובי ומלא אור הנוגע בנשמות תלמידיו, מראה להם את האור שבהם ועוזר להם לעבור חלק מדרכם בעולם בליוויו, תמיכתו ועידודו.

השנה (מלבד ההרצאות החינוכיות לצוותי הוראה ומורים שאני מעבירה) חזרתי ללמד ספרות בכיתות התיכון, כתיבה להעצמה אישית וקריאה בכיתות החטיבה. אני זוכרת את השיעור הראשון בתחילת השנה כשתלמידיי נכנסו לכיתה כל אחד בתפקידו: המתלהב, הלמדן, הזורק, החלש והמצטיין. הם חשבו שהם נכנסים לעוד שיעור בספרות. מה שהם לא ידעו זה שאני, המורה, החלטתי לערוך ניסוי "חדשני". 
אני משתפת אתכם למרות שעדיין אין לי תוצאות, למרות שזו רק אני ו4 כיתות לא מייצגות. אני משתפת אתכם למרות שאני לא יודעת מה יקרה בסוף השנה - האם יהיו להם ציונים טובים? האם תהיה אווירה טובה בכיתה? אין לי מושג.
אם כך, מדוע אני משתפת? כי אני (ועוד רבים מחבריי המורים) חווה את ההוראה לא רק כתוצאה בתעודה בסוף השנה, אלא כמיליוני רגעים בהם יש לי הזדמנות לחשוף את אורי ונשמתי , לגעת ולעבוד יחד עם אורות מדהימים וטובים. יש לי כמורה את הזכות הגדולה ביותר להשפיע על עוד ילד שירגיש טוב עם עצמו, אהוב ומכובד בדרך לאדם המבוגר שהוא יהיה.
אני משתפת אתכם דווקא היום, כי עברו כבר חודשיים מתחילת הלימודים וכשהסתכלתי היום בזמן השיעור סביבי הרגשתי שמשהו קרה: האווירה הייתה טובה, ילדים חייכו והרגישו בנח לשתף ולדבר. אותו תלמיד שבשיעור הראשון והשני נכנס והתיישב בסוף הכיתה עם פלאפון וכשקראתי לו הודיעו לי חבריו:"המורה, ככה הוא, הוא לא יגיע, וותרי" יושב עכשיו מקדימה, שואל, מחייך ונראה שטוב לו. תלמיד אחר נקרא לשיחת בירור ואמר שרק בשיעור שלי הוא מרגיש מסוגל.

היום גם ניגש אליי תלמיד מכיתה ז' ליידע אותי שמשיעור הבא הוא לא ייכנס יותר לשיעור כי הוא מקבל שעה פרטנית. הצטערתי באמת ואמרתי לו : "תודה שזכיתי להכיר אותך קצת" והוא? בחיוך ענה: "גם אני מצטער שלא אהיה בשיעור איתך, היה לי ממש כיף, תודה".
 

צילום: shutterstock


אז מה קרה כאן? מה הניסוי?
הניסוי שלי הוא פשוט מאוד. החלטתי להסתכל בכל מצב נתון על התלמידים ולהגיב אל הטוב שלהם, אל ה"בפנים האולטמטיבי"- כמו שהייתי רוצה שיגיבו אליי.
מה הכוונה? כשבתחילת השנה התלמיד ישב מאחור עם הפלאפון יכולתי לחשוב שהוא "כזה" או שלא מתאים לו ולהגיב אליו כתלמיד בעייתי. אבל בתוכי חשבתי: "הוא הגיע לכאן, זאת אומרת שהוא ממש רוצה להיות כאן. ואפילו עם הפלאפון ביד- הוא באמת רוצה להיות חלק מהשיעור ועצוב על ה"פוזה" שהוא תפס. לכן, בקול הכי מאמין ואוהב שלי אמרתי לו: "אתה אוהב ללמוד ורוצה להצטרף אלינו וכשתעשה זאת- נזכה כולנו" וזהו. מבחינתי הוא כבר איתי. במהלך השיעור - הוא נכנס בטבעיות והצטרף אלינו- ומאז? הוא שם.

כל תלמיד שעונה תשובה - אני משתדלת למצוא בה את המהות הפנימית ואת המיוחדות, להעריך אותו על כך ולשקף זאת. אני לא מציגה, אני לא רואה את הטוב כדי לגרום לתלמיד לשתף פעולה- אני באמת מנסה לראות את האדם שמולי ולהנות מהייחוד שלו- הרי עכשיו, ברגע זה אנחנו יחד וזה מדהים ומיוחד כי כל רגע יקר ושונה.
ואם התלמיד מתנהג לא כמו שצריך? טועה? או מפריע בכוונה? אני מטפלת בזה כמו שצריך, אך עדיין מעריכה את הזכות שלו לבחור את דרך הפעולה שלו, מכבדת את האדם שהוא ומגיבה אליו כמו שהייתי רוצה שיגיבו אליי כשאני טועה בזדון או בשוגג.
לא המצאתי משהו חדש ובכל זאת - זה חדשני. לעיתים, מרוב שאנחנו המבוגרים עסוקים בכל כך הרבה מטלות אנחנו לא מספיק פנויים ומעריכים את 45 הדקות שזכינו להיות חלק מחייו של אדם צעיר אחר ובהן אנו יכולים לעשות שינוי, להאיר לו פנים.

מה גיליתי מהניסוי שלי?
שהוא לא פשוט אך הוא יוצר שינוי ושעם המטרה החשובה להרבות אהבה בעולם דרך תלמידיי- פתאום גדל אצלי גם הרצון לעשות את המקסימום כדי שהם יבינו, כדי שהם יצליחו, כדי שאני אוכל להסביר להם נכון. וכך, מתוך המקום הטוב הזה, אני פתאום מתחדשת,יצירתית ומתלהבת- כמו אלכסנדר בל (רק בקטן). אני כל כך ממוקדת מטרה ביצירת בועה מלאת חיוביות ואור שאני חושבת כל הזמן איך להגדיל, איך לחדש, איך להפוך את המפגשים, והדקות למועילות יותר.

פגשתי מנהלים שהביעו קושי לנסות ולהזיז את המורים לעבר החדשנות - בא לי להזכיר להם שהחדשנות היא רק האמצעי- וכשהמורים (וכל אדם שעוסק חינוך והשפעה) ירגישו משמעותיים בעבודתם: כשהם יבינו ויחיו את הערך של היותם עם תלמידיהם- כאשר הם יגיעו מעמדה של אהבה וכבוד, של "ואהבת לרעך כמוך"- כמו שהיו רוצים שיראו אותם, שיכבדו אותם, שיגיבו אליהם- כך יגיבו אל תלמידיהם (וכל הסובבים אותם) פתאום הם ירצו כל כך לעזור, להשקיע, לחדש - והחדשנות תגיע (כמעט) מעצמה.
ואתם יודעים מה? ארשה לעצמי אפילו להקצין- ישנם מקרים בהם המורה לא חדשני ולא משתמש ב"קאהוט" או בסביבת למידה משתנה ולמרות זאת הוא מצליח לגעת בלב תלמידיו, לעורר בהם סקרנות, שלווה, אהבה לעצמם ולסביבתם ורצון להיות משמעותיים באשר הם, ולדעתי? זו המטרה החשובה.  

 

מיכל כרמי 

אשת חינוך, מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת הורים, מנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה-מיכל כרמי" וכותבת טורי חינוך באתר "כיפה" , ב471 ובIAC  . מורה ואמא לשבעה.

לטורים נוספים