בבקרים בבוסטון הפלאפון שלי ישר התריע על החדשות בישראל. כך יצא שקמתי לבשורות איוב של פיגועים, תאונות, שכחת תינוקות ועוד אסונות. בעקבות כך ההרגשה שלי הייתה שכל הזמן רע בישראל ובשלב כלשהו ניסיתי קצת להתנתק ופחות להיות מחוברת לחדשות.
כשהתהלכתי ברחובות ברוקליין המהממת נהניתי מהשקט, מהאנשים המנומסים (המילה sorry היא המילה הכי נשמעת) מרכבים שעוצרים בשנייה שהחלטת לחצות את הכביש ומוסיפים חיוך ותנועה לשלום ומהשאלה:" how are you?" שנשאלת תמיד בחיוך בכניסה לחנויות.
הניגוד הזה בין ההווה בחו"ל לבין ההווה שכביכול התרחש בארץ (הרי הפלאפון שלי הראה לי דברים שנאספו מכמה תאריכים והתאימו לחיפושיי אחר חדשות בישראל) גרם לי לתחושה קשה ולשאלות בנוגע להתנהלות בישראל, לדיונים פנימיים בנוגע לשאלה: האם באמת "אין כמו בבית?" לרחמים על עצמינו כישראלים חסרי נימוס ובייחוד לפחד כללי מחזרה לארץ.
אני שמחה ומתרגשת לשתף שכל אלו התבדו ונעלמו והוחלפו חזרה באהבה עמוקה לאנשים הנפלאים בארץ שלנו. בשבועיים האחרונים זכינו לראות צדדים מדהימים בישראליות והקהילתיות:
השמחה בחזרתנו הפתיעה והורגשה בכל פינה: באנשים שחיכו לנו בשדה התעופה, בשלטים התלויים ברחובות היישוב, בארוחות המושקעות שהובאו לביתנו במשך שבוע ובאירוח החם בשבתות הראשונות. ההתעניינות הכנה, החיבוקים והעזרה לא נשארו רק בתוך גבולות היישוב: במספרה באריאל קיבלו אותנו באהבה גדולה ובדיון ער על המון נושאים שנראו כחשובים כל כך לאנשים שהיו שם אפילו שהם לא באמת היו קשורים אליהם, מצב המדינה, הבחירות, אנשים שצריכים עזרה ועוד.
היחס המדהים המשיך בחנויות שהראו אלינו יחס מקצועי, אמין ואדיב, בתורים ארוכים ברשתות שונות בהם עמדו זה לצד זה אנשים זרים ותוך דקות הפכו לידידים, אפשרו לאנשים לעקוף אותם בתור מתוך אכפתיות ונפרדו בחיוך ואיחולים. איש זר שעזר לי להרכיב פח חדש שקניתי ומוקדן שירות שבמקום לשלוח לי טכנאי בעלות גבוהה פשוט היה אדיב ועזר לי לפתור את הבעיה דרך הטלפון.
צילום: shutterstock
נהגתי ברחובות והתפעלתי מאנשים שעוצרים ומסיעים ברכבם טרמפיסטים, רק כדי להקל ולסייע ושמחתי לחזור ולעשות זאת גם אני.
כשהייתי צריכה עזרה רפואית וציפיתי לתורים ארוכים ומתישים: התפעלתי ממזכירות סלחניות ואכפתיות ומרופאה מקסימה שעשתה ככל יכולתה ותיאמה לי בעצמה תור דחוף.
חברה שפגשתי סיפרה לי ש9 שוטרים עזרו לה בשמחה להחליף גלגל ושארגוני עזרה שלחו אליה תוך דקות מישהו שיסייע. בכל מקום בו הלכתי ראיתי אהבה, ערנות לזולת ,אכפתיות ונכונות ענקית להושיט עזרה.
אחרי שבועיים וחצי בארץ ישראל אני מרגישה ש"טובה הארץ מאוד מאוד" וטובים עם ישראל מאוד מאוד! ומה אני לומדת מזה?
כמו שההודעות על החדשות קפצו לקדמת המסך והשפיעו על ההרגשה שלי כלפי הארץ- כך זה קורה גם בבית, בחינוך. לפעמים הדברים הבעייתים שהילדים עושים קופצים מהר יותר לראייה שלנו וגורמים לכך שאנחנו מאמינים להתנהגויות הבעייתיות שלהם. בייחוד באוגוסט החם, שהיציאה מהשגרה יכולה לגרום לכולנו לראות את החסרונות ולשכוח שזה עניין של התמקדות.
בכל מקום יש כל כך הרבה טוב- ככל שנתמקד בו, נעשה טוב ונראה טוב- כך הוא יגדל.
נכון, יש עוד המון לתקן ולשפר בארץ שלנו – בסך הכל אנחנו ארץ צעירה אבל זה לא הזמן להתייאש . אפשר וצריך ללמוד דברים שעובדים טוב יותר במקומות אחרים ולהמשיך לפעול במרץ בכל המישורים כדי להיטיב.
עוד שבוע וחצי חוזרים ללימודים- זה בדיוק הזמן לראות את כל הדברים הטובים בילדים שלנו כדי שהראייה שלנו אותם תהיה טובה ומרחיבה את הלב, כך נגיע כולנו מוכנים לאתגרים ונאמין בהם שהאור הזורח מהם- יעלה וייצא בכל דרך בה יבחרו.
גם בבוסטון יש אנשים מדהימים, גם שם קורים דברים נפלאים, כמו בכל מקום אבל זה לא מקטין ולא מחליף את מה שיש לנו כאן. אנחנו בדרך ואם כולנו נירתם למשימה, הדרך תהיה קצרה ונעימה יותר.
כל אחד מאיתנו יכול להחליט בשביל עצמו מה הוא יכול לעשות כדי להגביר את הטוב הזה בארץ שלנו: לחייך למישהו, לבקר שכנה שחלתה, לעזור לחייל בודד, לארח עולה חדש, לראות את הטוב במתבגרים שלנו, לעזור לתלמיד ולחבר ועוד...
אז שיהיה בהצלחה לכולנו.
מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה ומנחת חוגי הורים, מנהלת דף הפייסבוק: "שפר באהבה- מיכל כרמי", כתבת, מורה ואמא לשבעה.