אביטל פרנקל הגשימה חלום. השבוע היא זו שנאמה בטקס הענקת תארים במכללת הרצוג ואמרה: "אני רוצה לספר לכם היום על חלום שלי, שנשבר לרסיסים וחזר לרקום עור וגידים.
היום אני מגשימה את החלום הזה בכל יום מחדש."
בדף הפייסבוק שלה פרסמה אביטל את הסיפור האישי שלה: "נתחיל מההתחלה. כבר מספר שנים שאני משתפת כאן בהצלחות שלי על אף המחלה. כשחליתי היה נדמה לי שהעולם נצבע בשחור.
שאין טעם לחיי. שאין לי משמעות. שאין לי יכולת להתקדם ולתפקד בצורה בסיסית שמכבדת בן אדם.
השנים עברו ובעזרת הורי היקרים ומשפחתי האהובה, פתאום הרגשתי איך אני מצליחה להגשים דברים קטנים. העולם התחיל להיראות בצבעים שונים. היו גם צבעים של ממש - ורודים וכחולים, היה גם שחור, אך הוא לא היה לבדו.
עם התקדמות הזמן, והטיפול במחלה, השחור שבעולם הצטמצם ולאט לאט העולם התמלא בצבעים אהובים ומוכרים, שאותם אני רואה בכל יום ויום."
בהמשך מספרת אביטל על הרצון להיות מורה: "מאז שאני זוכרת את עצמי - לימדתי. לפעמים את עצמי, מול המראה, ולפעמים חברות, לקראת בחינה. תמיד רציתי להיות מורה. כמו המורה אחינועם שלי, שחיה את ארץ ישראל והעבירה לנו כל כך הרבה מעבר ללמידה.
ואז חליתי. והחלום התנפץ. הוא לא סתם נשבר, הוא הפך לרסיסים קטנים יחד עם חלומות גדולים וחשובים. פתאום לא היו לי חלומות.
אבל אחרי שיפור ארוך ושיחה סתמית עם חברים, התחלתי לחלום על זה שוב. תמיד היו חששות. מתי ראיתי מורה שיושבת בכיסא גלגלים?
ואיך אסתדר? ועוד מתמטיקה?! בשביל זה חייבים לכתוב על הלוח.
אבל החלטתי שאנסה. בגיבוי מלא מהמשפחה ובעזרה מלאה ותחושה מדהימה מהמכללה"
גם למצוא סטאז' לא היה לה קל, אבל בסופו של דבר היא מצאה את מקומה בישיבת לפיד: " ישיבת לפיד. בית ספר נגיש לחלוטין, אבל לא רק בגלל רמפה ומעלית. אלא בגלל היחס. נכנסתי לכיתות והיה מדהים. בהתחלה היה שקט, לקח לתלמידים מעט זמן להבין מה קורה פה ושיש להם מורה נכה. כשהבינו, בעיות המשמעת חזרו לסדרם ואני הרגשתי רגילה.
תלמידי מעולם לא גרמו לי להרגיש מבוכה, או שהם מתביישים בי.
תמיד הם עזרו לי במה שרק הייתי צריכה, בכל כך הרבה אהבה ושמחה.
הגיעו החגים, ההתחלה עם ז - ח , הייתה יחסית חלקה.. ועכשיו מה? כיתה י' ?! השתגעתי לגמרי?! הם הרי מסתכלים עלי מלמעלה! כבר גדולים וגבוהים. ואיך אהיה מורה שלהם ואפתח מולם את הדיסטנס הנכון לצד חברות ותחושה טובה.
אצלם, זה בכלל לא הורגש, אפילו לו מהשניה הראשונה בה נכנסתי לכיתה. הכל היה כל כך ברור. כל כך רגיל.
כל כך נכון.
באחד השיעורים, רצו שאלך אחורה ובשלב מסוים אמרו לי לקחת רוורס עם הכיסא. אני נקרעתי מצחוק. הם, אפילו לא הבינו מה הסיפור.
עד כדי כך זה היה להם נורמטיבי וברור."
בסופו של דבר אביטל סיפרה את סיפורה בטקס הענקת תארים: "נאמתי נאום בטקס, שמלא בהודיה ואני נדהמת בעצמי מה שעברתי השנה. מזכירה לעצמי כמה שזה לא ברור מאליו ומלאה בהודיה - יום יום ושעה שעה...אני יודעת, שיש אנשים שקוראים את דבריי ומתחזקים מעט, ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב כך...מאחלת לי עוד הגשמת חלומות גדולים וחשובים, המשך התקדמות - רפואית, ומעבר לה, והמון כוח לדברים חשובים ונפלאים נוספים."