בחיבורו של ג'ון דיואי (פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי, תחילת המאה העשרים) 'הילד ותוכנית הלימודים' , מובא סיפור יפהפה המתאים גם לימינו אנו-
" לפני שנים אחדות חיזרתי בעיר אחר חנויות אספקה לבתי - הספר וניסיתי למצוא מכתבות וכיסאות, שיהלמו יפה את צורכי הילדים מכל הבחינות- האמנותית, ההיגיינית והחינוכית. מאוד התקשינו למצוא מה שהיה דרוש לנו, עד שלבסוף העיר סוחר אחד, נבון יותר מחבריו, הערה זו: חוששני שאין לנו מה שנחוץ לכם, רצונכם במשהו שהילדים יוכלו לעבוד על- ידו, ואילו כל השולחנות והכיסאות הללו נועדו להקשבה".
סיפור זה, מתמצת בעיניי את הפיספוס הגדול שכולנו חווים במהלך שנותינו במגע עם מסגרות החינוך, הן כתלמידים, הן כמחנכים והן כהורים, ברמה הארגונית וברמה הפדגוגית.
גם היום, חדרי הכיתות מסודרים בצורה גיאומטרית ובשורות צפופות, חוסר מקום לתנועה במרחב הכיתה (חוץ מלצאת ולהיכנס אליה). השולחנות באותו גודל המכילים מינימום מקום להכלת ספרים , מחברות וקלמר.
ברמה הפדגוגית, חומרי הלימוד הוכנו מראש "לצורך הקשבה", סבילות וקליטה. לצורך "הנשמע" ופחות ל"נעשה" של התלמיד. הכיתה ערוכה לטיפול במספר גדול של ילדים, "en mass" כערימה של יחידות סבילות . ברגע שתוכנית הלימודים מבוססת על הקשבה יש אפשרות להשיג אחדות בחומר ובשיטה עם כמות של חומר קבועה בזמן נתון ומידה של תוצאות והישגים מוכנים מראש.
אין ספק כי בנתינת קדימות ל-"נשמע" לפני ה-"נעשה" מרכז הכובד הוא מחוץ לילד - הכובד הוא במורה, בספר הלימוד, אך לא ביצריו ובפעולותיו, של הילד עצמו. בחדר הכיתה יש מעט מאוד מקום לילד לצורך עבודתו ממש, חסרים בו בתי- מלאכה, מעבדה, חומרים וכלים בהם יוכל הילד לבנות, ליצור, לחקור ולדרוש באופן פעיל. הכיתה אמורה לתת מקום שיקדים "נעשה" ל"נשמע" שתקדם את פעילות המחקר של הילדים, לפני מתן הידיעות מצד המורה.
"הילד כבר פעיל בכל מאודו, שאלת חינוכו של הילד היא במתן דפוס וכיוון לפעולותיו" (שם)...
אנו מציינים את יציאת מצריים כ"לידת האומה", אולי נוכל לזהות את מתן התורה כ"חינוך האומה" שהקדים הקב"ה את ה"נעשה" ל"נשמע" ויצר חוויה רב חושית במעמד זה, מתוך פדגוגיה לחיים ולא כמעשה חד- פעמי.
חג חינוך שמח,
הכותבת היא מרצה ורכזת החטיבה לחינוך יצירתי, במכללת אפרתה