זה היה מחזה סוריאליסטי לחלוטין על גבול ההזוי:
עמיחי (בדוי) תלמיד שלי מכיתה ה, התכופף בכניסה לשירותים והחל לאסוף כל מיני חתיכות נייר טואלט שהיו דבוקות לרצפה ויצרו הרמוניה מזוקקת ומופלאה של ג'יפה מגעילה במיוחד.
עצרתי, הסתכלתי עליו ושאלתי בחשש:
"מה אתה חושב שאתה עושה?"
עמיחי הסתכל עליי, מנסה להבין לאן אני חותר:
"אוסף כאן כמה חתיכות טישו דבוקות כי אתמול ראיתי שהמנקה נאנחה בקול פעם מחדש הייתה צריכה להתכופף בשביל להרים את החתיכות האלו"
"אתה מה?" ניסיתי להבין יותר טוב אם הרגע באמת שמעתי טוב או ששוב פעם פישלתי עם הקפה.
"אני מאחר לשיעור, יש לנו בוחן בגמרא עכשיו נכון?" שאל בחשש
"לא לא, אתה לא" השבתי בחצי הרהור: "יש בוחן אבל הוא יכול לחכות".
אחרי עשר דקות הוא נכנס פנימה לבוחן. למעט מילה אחת לא ידע כמעט כלום.
שקלול של הציון הראה שהוא קיבל עשרים מתוך מאה כאשר רוב הכיתה קיבלה הרבה יותר.
הגמרא קשה לעמיחי מאחר שהוא עושה דברים לאט יותר ונראה שהוא יורק דם בשביל כל שורה, אבל המידות המדהימות שלו לא רואות בעיניים.
חשבתי כמה חבל שאין בין מקצועות הקודש: תורה, גמרא, נביא, משנה, דינים, תושב"ע גם מקצוע נוסף והכרחי: 'מענטשיות':
גם אני כמוהו עובר במסדרון ורואה את כל חתיכות נייר הטואלט הזה על הרצפה של השירותים ומיד מבין את כל ההשלכות והנגזרות הברורות:
מישהו או מישהי בסופו של דבר צריך להתכופף ולהרים אותם.
אבל אני ממשיך הלאה, טובע בהכחשה של עצמי:
בשביל מה יש מנקה אם לא בדיוק למקרים האלו?
ומה אם בגלגול אחר היא הייתה יכולה להיות מישהי שמאוד אכפת לי ממנה?
ומה אם בגלגול הזה היא אמא של מישהו?
אבל אני ממשיך הלאה, רק לא לעצור רגע ולתת לכל מיני מחשבות מטרידות לבאס אותי עם כל מיני תמונות מראה שמשקפות לי את המצב העכשווי האמיתי שלי.
עמיחי כמו שאמרתי לכם מעדיף לעשות הכול לאט.
אולי בגלל זה הוא לא בורח כמוני מהמחשבות המעיקות והמחייבות שלו אלא מתמודד איתן.
אולי בגלל זה עצר ועשה את אחת הפעולות הכי מענשטיות שראיתי לאחרונה.
אין ספק, אילו היה 'מענשטיות' בתעודה, הציונים שלו היו נראים אחרת לגמרי.
אבינועם הרש, מחנך בממ"ד 'חומת שמואל' וסמנכ"ל 'חברים מקשיבים'.
לתגובות: avinoam811@gmail.com