למה סתם לשרוף תאים אפורים ?!
רקע: לעתים מתעוררת שאלה: מהו הטעם בזכירת אירועים מן העבר?
מדוע לציין אותם כמועדים?
מטרות: 1. להראות שהזמן מטשטש אירועים שלא משחזרים אותם.
2. לבדוק מדוע חשוב לזכור אירועים מן העבר. 3. הצעות - כיצד לשמר מועדים מן התקופה הישראלית החדשה.
שלבים: משחק הזיכרון
למה אנחנו לא זוכרים ?
"מה שהיה - היה, תשכח מזה" ?!
חידה בלשית
איך משמרים? איך זוכרים?
אמצעים: - טבלה
- כלי - כתיבה
___________________________________________________________
* משחק הזיכרון:
את הפעולה נבסס על נקודת הנחה חשובה: אנחנו שוכחים, ובמהירות גדולה. כל דבר
שאנחנו לא טורחים להיזכר בו - נשכח.
כדי להמחיש זאת לחניכים, הנח טבלה במרכז החדר, כשעליה ארבע עמודות, באופן הבא:
שיעבוד מצרים |
חורבן בית - המקדש |
אינקוויזיציה |
שואה |
שאל את החניכים שאלות לגבי ארבעת המאורעות ההיסטוריים האלה, ובדוק, לגבי איזה מבין המאורעות יש לנו ידע מועט.
( שאלות לדוגמא בעמוד הבא )
שאלות לדוגמא:
1. מי היה הצורר בכל אחד מהמאורעות הקשים האלה?
2. באילו מדינות היו גזירות ההשמדה?
3. באילו שנים התרחשו הפרעות?
4. מי הביא לקץ ההרג?
5. מי היה המנהיג היהודים באותה תקופה?
* למה אנחנו לא זוכרים?
סיימנו את שלב השאלות. נתבונן כעת בסיכום הנקודות:
התוצאה שהתקבלה, ככל הנראה, היא שאנחנו יודעים מעט מאוד על האינקוויזיציה.
השאלה היא: למה ?
תשובות אפשריות : - זה לא היה אסון גדול ... (מה שלא נכון כלל וכלל!)
- זה קרה לפני הרבה שנים ...
- זה לא כואב לנו כמו השואה ...
- לא מלמדים על זה בבית - הספר ...
ועוד...
* "מה שהיה - היה , תשכח מזה" ?!
ממה שראינו, ניתן להסיק כמה מסקנות:
*** הזמן מקהה את הרגש;
*** אם אין רגש - שוכחים. (יש אנשים, למשל, שנזכרים לצחצח שיניים רק כשיש להם כאב
שיניים...);
*** אם לא עושים חגים, צומות וכדו', שהם זיכרונות "מלאכותיים" - לא נרגיש את האירוע.
ולכן : שמירה על צומות וחגים עוזרת לנו לשוב ולהיזכר בתקופות מסוימות, ומסייעות לנו להזדהות רגשית עם מאורעות מן העבר.
עובדה היא, שבגלל שאין צום או יום זיכרון לנרצחי האינקוויזיציה, אנחנו לא יודעים עליהם כמעט כלום.
לעומת זאת, בנוגע לשעבוד במצרים, כל ילד יודע מה קרה שם, וזאת תודות לליל הסדר שמסייע לנו לזכור את יציאת מצרים.
(מומלץ לעיין בנספח "מה עניין 'MAYFLAWER' אצל... פסח? ")
* חידה בלשית:
שואלים את החניכים: למה בכלל חשוב לזכור?
מדוע חשוב לשמר את העבר?
מה זה נותן לי כיחידי זכירת העבר?
קראו לחניכים בצורה מושכת ומעניינת את החידה:
יומן מעקב מה - 13.9.95
המעקב הזה הוטל עלי לפני כחודשיים.
הפרטים של האירוע היו חשאיים ביותר, כך של ידעתי בדיוק, אחרי
מי אני צריך לעקוב? מי החשוד העיקרי? מי הנרצח???
התחלתי לעקוב אחרי כמה אנשים. לאחר כמה שבועות, הסתבר לי
שהנרצח כבר מת, כך שנותר לי לחפש את החשוד.
החוש השישי שלי הוביל אותי לבית באזור הצפון. הקמתי עמדת
תצפית מסווית במרחק של מספר מטרים מהבית: אני התחפשתי
לשיח קוצני, וכך יכולתי לראות ולא להראות.
עקבתי במשך כמה שעות אחרי היוצאים והנכנסים, ואז...
ראיתי אותו... הוא היה גבר בשנות ה- 30 של חייו. הוא לבש מעיל
ארוך אפור.
מיד קלטתי בחושי המחודדים של בלש, בעל וותק, שהוא החשוד
העיקרי.
התנעתי את המכונית והתחלתי במעקב מסווה אחריו, תוך שמירת
מרחק בטוח.
ואז ,
כשהגענו לצומת הראשית בפאתי העיר, התחמק ממני בעל המכונית.
השלט שהיה אמור לכוון לכיוון תל-אביב נפל, כך שלא ידעתי האם
הפניה ימינה היא לבאר-שבע או באמת לתל-אביב!
לא ידעתי לאן לפנות? מה לעשות?
האם לחזור אחורה לבית?
או לפנות בצומת על-פי חושי?
ובכלל למה לא לפנות לירושלים?
אנא,
עזרו לווטסון הבלש
מה עליו לעשות בעמדו בצומת?
ואיך היה יכול להתכונן טוב יותר במשך כל פרשת המעקב?!?
שאלו את החניכים:
àאיך הבלש היה יכול לעקוב בצורה טובה יותר?
àכיצד יוכל לדעת היכן תל - אביב?
( כדאי להראות לחניכים שלט של ארבעה חצים לכיוונים שונים, ובאמצע הקריאה להפיל אותו...)
הבלש יודע להעמיד את השלט לפי המקום שממנו הוא בא.
כך הוא יכול לדעת להיכן עליו ללכת.
ההיסטוריון יגאל אלון אמר: "עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל, ועתידו לוטה בערפל".
כדי להבין את משמעותנו בחיים בהווה חובה עלינו לזכור ולהבין את עברנו.
כיהודים כל חיינו בהווה נשענים וסמוכים על מסורת עברנו.
* איך משמרים? איך זוכרים? :
ניתן להסתכל, כדוגמא, על חג הפסח, וללמוד כיצד משחזרים אירוע ומשמרים אותו בתודעה
במשך אלפי שנים:
א. זמן: חוגגים את האירוע בדיוק בתאריך המקורי.
ב. סקרנות: קערת ליל הסדר, האפיקומן, כרפס.
ג. סיפור ההיסטוריה: ההגדה, וכל המרבה - הרי זה משובח.
ד. סמלים: מצה, מרור, חרוסת, 4 כוסות.
ה. הווי: שירים מיוחדים, סיפורי מעשיות.
ו. מקוריות: הוספת מנהגים מיוחדים, אך תוך שמירה על צביון החג.
אז מה זה נוגע אלינו?
פשוט מאוד. אם נרצה, לדוגמא, לשמור על צביונם של אירועים מיוחדים, כמו:
יום העצמאות (שנהפך, לפעמים, ליום המנגל והופעות זמרי הרוק - נ - רול),
או פורים (שנהפך, לפעמים, ליום הרבצת פטישים בראש ורקדניות מהקרנבל הברזילאי),
או שבת (שנהפכת, לפעמים, ליום שבו יש יותר מעיתון אחד בבית ופיסטוקים והרבה שינה),
אז כדאי, שאת אירועי היום, נקדיש לשחזור אמיתי של האירוע,
ולזיכרון מוחשי ורלוונטי של העבר.
* לסיום: קטע טוב על ה-" איך משמרים?" :
מה עניין "MAYFLOWER" אצל... פסח?
(מנאומו של דוד בן גוריון לפני ועדת חקירה אנגלו - אמריקאית של האו"ם)
לפני כ- 300 שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה "MAYFLOWER",
ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי. הם חיפשו חוף שומם
לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש.
הם נחתו ב... אמריקה, והיו ראשוני המייסדים והבונים של אומה זו.
היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (על כן ילד אמריקאי
יודע שם זה מהוריו, בית-ספרו, ועוד).
אבל, תאב אני לדעת: האם יש אנגלי אחד היודע בדיוק את יום
ושעת הפלגת אוניה זו?! וכמה אמריקאים יודעים זאת? מה יודע ילד
אמריקאי, ואף מבוגר, כמה אנשים היו באוניה זו? שמות
משפחותיהם? מה לבשו? מה אכלו? מה מסלול הפלגתם ומה
אירע להם כל הדרך? ממה ניזונו וכיצד שתו מים? היכן הנקודה בה
עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?
והנה - לפני יותר מ3300- שנה קודם הפלגת ה -"MAYFLOWER", יצאו
היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם באמריקה ורוסיה הסובייטית,
בתימן ובגרמניה, יודע בדיוק: אבות - אבותיו יצאו ממצרים בעלות
השחר של ה - 15 בניסן. מה לבשו? מותניהם חגורים ומקלם בידם.
הם אכלו מצות, והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף.
הוא מכיר גם את מסלול המסעות במדבר וקורותיהם במשך 40 שנה:
אכלו מן ושליו ושתו מים מבארות מרים. הם הגיעו לארץ בירדן מול
יריחו, ואף את שמות משפחותיהם לבית אבותם יצטט מן החומש.
עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו ששבעה ימים
מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על
היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך.
והם מסיימים בשני מאמרים: "השתא - עבדי (= השנה אנו עבדים),
לשנה הבאה בני חורין; השתא - הכא (=השנה אנו עדיין בגולה),
לשנה הבאה בירושלים", בארץ ישראל.
כך טיבם של היהודים.
ועוד קטע: הפעם על ה"למה לזכור?" :
נפוליאון והיהודים
לפני כמאתיים שנה, באחד הערבים, יצא הקיסר נפוליאון, שגילה עניין מיוחד ביהודים ובדתם, לסייר ברובע היהודים בעיר הבירה.
משהתקרב לרובע, הופתע: פנסי הרחובות אינם דולקים, בתי כל היהודים נעולים וחשוכים. דממה וחושך
בכל הרבע, איש אינו נראה.
הדבר הגביר את סקרנותו: וכי אירע דבר חמור? האם פרעו ביהודים שלי ואני לא ידעתי? נפוליאון פקד על הרכב להמשיך בנסיעה, עד שמרחוק נראו אורות קלושים מנצנצים. מרכבתו התקדמה לעבר מקור האור, שנתגלה כבנין מרכזי וגדול מאוד.
ירד נפוליאון ממרכבתו, פתח את דלת הבניין... ולעיניו נתגלה מחזה מדהים: כל יהודי הרובע התכנסו
בבית - הכנסת, ישובים על הרצפה, מנגינת נכאים בוכיה בוקעת מפיותיהם, הפנסים כבויים, ורק נרות מועטים מפיצים אור קלוש.
קרא הקיסר לראש הקהל, ושאלו בפליאה לפשר הדבר. "מלחמה קשה ועקובה מדם", ענה ראש הקהל,
"בין ישראל לאיטליה, הצטמצמה בשלבה האחרון סביב מבצר לאומי חשוב מאוד שלנו. יותר משהיה זה מעוז בטחוני היה מבצר זה מרכז החיים, מעוז הרוח שהחזיקה וחיזקה אותנו. היה ברור שאם ייפול המבצר יוכרע הקרב לרעתנו.
ביום זה, תשעה באב לפי הלוח שלנו - המבצר נכבש ונשרף, ואנו עצובים ובוכים". כיון שנפוליאון, המפקד העליון של צבא המעצמה הצרפתית, לא זכר ברגע זה את הקרב האמור, שאל: "מתי נערך קרב זה עליו את כה מדוכאים?".
"אדוני המפקד", כך ענה היהודי, "לפני כ - 2000 שנה".
התפרץ נפוליאון בקול נרגש, קבל עם ועדה:
"הנשמע כדבר הזה שאדם שאבות - אבותיו קיבלו סטירה חזקה, יבכה היום את כאבה?
עם המסוגל לשמור על חווית חורבנו הלאומי אלפיים שנה,
ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר, עם נצחי הוא,
וכל העולם כולו לא יוכל לו "
בימי חודש אב בו חרב בית - מקדשנו, פקד ר' אריה את קבר אשתו הצדקת, וכשהוא
רועד ופניו אל הכותל אמר:
"כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו, בשר מבשרו ודם מדמו, קרוב ויקר? בוכה הוא עליו בדמעות הרבה בשעת פטירתו,
אף מוסיף לבכותו ולהתאבל עליו זמן מה לאחר - מכן. ולא עוד: כעבור שנה - שנתיים
אין כוח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הלך הנפטר לעולמנו ו'גזירה
נגזרה על המת, שישתכח מן הלב'.
וראה זה פלא על חורבן בית - המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתו,
שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים - עליו בוכים יהודים ומתאבלים בדמעות שליש,
שנה שנה, מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, יש עוד הרבה דמעות...
ולא פלא, רק אות הוא: ללמדנו שלא מת מונח לפנינו. בית - המקדש לא מת.
על מת, ולו קדוש, גדול, יקר, בוכים אחת ועוד אחת, ולא עוד. מת הוא ואיננו.
האלוקים לקחו. וכאן, אם יש בנו כוח לבכות, אם יש בנו דמעות להוריד - אות הוא שמה
שאנו בוכים עליו - חי, לא מת, אות הוא שיש תקווה..."
(מתוך: איש צדיק היה על ר' אריה לוין)