"חופש" חרקירי
יוסי וטובה היו נשואים כבר 10 שנים.
שלושת השנים הראשונות עברו בציפייה לכך שיזכו להחזיק תינוק קטן וחמוד.
משעבר הזמן והתברר שטובה איננה נכנסת להריון בדרך טבעית הם פנו לטיפולי הפריה, הטיפולים היו קשים ומצערים, כל טיפול לא מוצלח הכניס אותם לייאוש עמוק יותר.
במשך 7 שנים הם היטלטלו בין ייאוש לתקווה, בין דיכאון לציפייה. האכזבות היו קשות ובזמן מסוים אפילו חשבו על גירושין...
כל אחיהם ואחיותיהם היו כבר הורים לילדים רבים לעומתם ישבו יוסי וטובה כל ערב בביתם הקט וכל מה שנשאר להם לעשות הוא לחלום על ילדים משלהם. כל מפגש משפחתי היה מוקד של קינאה.
אחרי כמעט 10 שנות נישואים הצליחה טובה להרות בהצלחה, לא היו מאושרים מהם, בערבים הם היו יוצאים ומסתכלים בחלונות ראווה של חניות למוצרי ילדים ומרחיקים לכת בחלומות על הילד הקטן והחמוד שעומד להיוולד להם, המיטה הסדינים הבגדים הבקבוק ואפילו הטיטולים...
לאחר 4 חודשים, בבדיקה שגרתית התגלה פגם גנטי נדיר וחמור בעובר, "חייו לא יהיו חיים", הזהיר הדוקטור את זוג ההורים המאוכזבים, והמליץ לעשות הפלה מיידית.
יוסי וטובה עם דמעות בעיניהם הביטו אחד בעיני השני, רואים שם את כל את כל הציפיות וכל החלומות - לזכות ולו פעם אחת בחיים לחבוק תינוק שיהיה רק שלהם, שלהם בלבד...
, האם לדעתך עליהם להחליט לבצע הפלה ולחסוך מהתינוק חיים של סבל?
ואולי עדיף להשאירו בחיים והם יוכלו לזכות ולטפל בילד משלהם, עם כל מה שכרוך בכך שהוא ילד חריג?