הוראה זה אופיום להמוני המורים, שתדעו. למה הכוונה, אתם שואלים? אסביר.
הימים ימי שביתת המורים הגדולה, לפני שבע או שמונה שנים, בתור תלמידת תיכון בסך הכל הייתי די מרוצה מהמצב. באחד השיעורים שבכל זאת התקיימו, הצלחנו לדובב מעט את המורה להיסטוריה ולהבין איפה השביתה הזו מתחילה ומה עניינה.
עוד בסידרה:
- איך חשבתם שבגרויות זה סיוט? תחשבו איך זה לבדוק מתכונת
- המורה, למה את לא עונה לוואטסאפ?
- מה עושים כשהבנות מפסיקות להתפלל?
הוא סיפר לנו על המשכורת הזעומה, על תנאי הפנסיה והתנאים הסוציאליים, על המאבקים החוזרים ונשנים, על הפגיעה באיכות ההוראה וכך הלאה. את הרצאתו הקצרה סיכם במילים - "נו, אבל מה אני אגיד. אתה רק נכנס לכיתה והכל נעלם".
התחושה הזו חוזרת אלי עם כל תלוש משכורת, עם כל שיחה מתפתלת עם בעלי התפקידים הרלוונטיים לגבי גובה המשכורת שלי - שהיא, איך להגיד, נמוכה. נקודה.
חשוב לזכור שאמנם אף אחד לא הגיע להוראה בשביל הכסף, אבל גם לא באנו לעבוד בחינם. וגם כי צוות מתוגמל היטב הוא מועיל לאין שיעור מצוות שסוחטים ממנו כל טיפה שהוא מוכן לתת מעבר.
אני אוהבת את העבודה שלי, אני רואה בה ברכה וצמיחה והזדמנות למפגש שאין בשום מקום אחר; זה האופיום. הגעתי למקצוע בעיניים מאוהבות, אבל גם פקוחות. ידעתי ש"מעל ומעבר" זה לא משהו שגורר איתו בונוס שמן, אלא חלק אינטגרלי מדרישות התפקיד.
ובכל זאת, משהו בי קצת מתכווץ כשאני חשה שזה מובן מאליו לכל הנוגעים בדבר ש"הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם", ולא שחלילה הדבר יקבל ביטוי בתלוש של סוף החודש. מפריע לי שזה מובן מאליו שאתן שעות על גבי שעות (וכן, הרבה מעבר לשעות הנוספות של הרפורמות למיניהן), כאשר מנגד המערכת תעשה הכל כדי לתגמל אותי והכל במסגרת אותו מינימום מובנה.
זו תופעה מוכרת, והיא מוכרת פי כמה בציבור הדתי, כאשר הטרמינולוגיה אינה מאפשרת משא ומתן פשוט וישיר על כסף ועל גובה השכר. לרוב, הדברים עוטפים ברוח שציבורנו התברך בה - רוח ההתנדבות, רוח ה"לשם שמיים", רוח הנתינה מבלי לבקש תמורה.
לפני כמה חודשים, מאילוצים שאינם תלויים בי, חתמתי על חוזה להעסקה עקיפה או במילים אחרות, הפכתי למורת קבלן. רכזת כוח האדם שישבה מולי הסבירה לי במתק שפתיים כי בסוף השנה אקבל, כמה נפלא, מכתב פיטורין; שחלילה לא אצבור ותק שידרוש ממישהו לשלם לי על שנות הניסיון שאני צוברת.
למדנו לבלוע. אנחנו אוהבים את התלמידים, אנחנו מאמינים שחינוך הוא עמוד התווך של החברה, אז למדנו לבלוע. אנחנו יודעים שהעבודה שלנו מצמיחה פה את עתיד החברה שלנו, אז אנחנו מרכינים ראש ושותקים, מתעלמים בכל פעם מהקווץ' בלב ומתחושת התרעומת, אותה הרגשה עמומה שמשהו פה באמת לא בסדר.
אומרים לנו שאנחנו מפונקים, שאנחנו בבית בארבע אחרי הצהריים, שיש לנו את החופש הגדול. אפשר לדבר על גבולות הגזרה, אפשר לדבר על שינויים נדרשים במערכת החינוך, אבל הדיון העקרוני עודנו עומד. אמנם חינוך הוא אולי המקצוע הכי מתגמל, אבל מותר שהוא גם יתגמל כלכלית.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>