השעה 17:00. אני מגיעה לאולפנה, פורשת מפה ביתית על שולחן המורה, מעמידה קנקן עם פלחי לימון ומוודאת שהכל נקי ומסודר. חמש וחצי שעות אחר כך אני אוספת את המפה, מרוקנת את המים ויוצאת אחרונה מהאולפנה, טרוטת עיניים.
נעים מאוד, אסיפת הורים, או בשמו הפחות מוכר: ערב שלם של ריקוד על הרצפה השבירה שנקראת "יחסי הורים-ילדים".
כתלמידה, היה לי חשש מובנה מאסיפות הורים. זה היה נראה לי מפגש פסגה של שני בעלי הסמכות בחיי שמתכנסים אחרי שיורד החושך - ממש "הפרוטוקולים של זקני ציון" הפרטי שלי. תמיד הרגשתי שהמורים אומרים להורים שלי את מה שהם חוששים לומר לי באופן אישי, ותמיד הרגשתי פגועה ומרומה.
עוד בסידרה:
כמורה, אני יכולה רק להוסיף ולומר שעוד לפני שמדברים על התלמיד או התלמידה, יש כל-כך הרבה נתונים שנותנים משקל למה שקורה בחדר: יש הבדל עצום בין אמא שמדברת עם אישה בת-גילה לבין אמא שמדברת עם אישה בגיל של הבת הגדולה שלה; יש הבדל בין הורים שמגיעים יחד לבין הורה שמגיע לבד; יש אווירה קצת זהירה יותר כשמגיע אבא לבד ויושב עם מורה צעירה; המקצוע של ההורים גם הוא משפיע - יש הבדל למשל בין אמא עורכת-דין, אמא ארכיאולוגית, אמא גננת ואמא מהנדסת.
אבל, אחרי שנתיים שבהן פגשתי עשרות הורים, יש תובנה אחת שבכל זאת מתחדדת לי כל פעם מחדש: נכון שכולם יודעים שילדים הם שיקוף מדוייק של ההורים שלהם, אבל לפעמים זה מפחיד לגלות עד כמה. לתלמידה השמחה והנינוחה יש הורים שמכירים בערכה, שנותנים לה ביטחון ושלא נבהלים מהחסרונות שלה; לתלמידה החרדתית יש זוג הורים שתקן ומכונס; לתלמידה המתמרדת מצד אחד ומחפשת-האהבה מצד שני - יש אבא גס רוח; לתלמידה משולחת רסן יש אמא שברירית שנכנסה לכיתה ונאנחה, "אני אומרת לך, היא השישית שלי ומעולם לא נתקלתי בדבר כזה".
יש הורים שרציתי לשמוע מהם, ויש הורים שלהם דווקא רציתי להשמיע. יש הורים שבאו כדי לקבל אישור למה שהם יודעים כבר, ויש הורים שבאו בסקרנות מהולה בחשש, מקווים לקבל תמונה טובה יותר של הבת שלהם. אמרתי לבנות מראש שלא אגיד להורים שום דבר שהן לא יודעות בעצמן - לא ציונים שהן לא קבלו ולא ביקורת שהן לא שמעו ממני. השתדלתי להיות כנה פתוחה, מה שמתברר כל פעם כמשימה לא פשוטה. קשה להגיד להורים קפדנים שהבת שלהם לא מצליחה במתמטיקה, או להורים עדיני-נפש שלבת שלהם יש פה, בלי עין הרע. לפעמים מגיע הורה שמאוכזב מכך שהאולפנה לא מצליחה לתת מענה לבת שלו, או הורה שלא מבין את הרמז כשאני אומרת "תודה שבאת, שיהיה לילה טוב". אבל ככלות הכל, אין ספק שההורות היא מלאכה קשה, ולכן יש דבר אחד שניסיתי בכל מאודי לתת לכל אחד מההורים: תחושה שיש להם סיבה להיות גאים.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>