"יש דברים שכולנו אמורים לדעת, כמו למשל שאדיסון גילה את החשמל" אמרתי לתלמידי כיתה ו בקול בטוח.
ואז שמעתי קול מאחד מהתלמידים החכמים והשקטים בכיתתי שמלמל ספק לעצמו ספק לי:
"זה לא מדויק המורה".
"מה לא מדויק?" חייכתי כלא מבין: "שאדיסון גילה את החשמל? נו באמת, על זה אתה רוצה להתווכח איתי?".
הוא הוריד את הראש, שוב מלמל לעצמו ואמר: "לא משנה...אח"כ".
"מה אח"כ?" התעקשתי: "אתה רוצה להתווכח על דבר שידוע לנו כאקסיומה, אני מכיר אותך כילד אינטליגנטי, לא מתאים לך לדבר ככה".
אבל הוא פשוט העדיף לשתוק ואני המשכתי. בסוף השיעור הגיע אליי ואמר לי ביחידות, (תסלחו לי שאני לא מביא את דבריו במדויק, הלכתי לאיבוד לקראת הסוף):
"רק שתדע האדם ידע כבר על החשמל הרבה לפני אדיסון. יש תיעוד על כך שתרבויות עתיקות כמו יוון גילו את החשמל לפניו. הם עשו זאת באמצעות התבוננות בטבע ששפשוף של אבן חן גורם לחלקיקי אבק או לעלי שלכת להיצמד אליהם. אותו עיקרון אגב תקף גם לזכוכית. לכן גם קוראים לזה ל'אלקטרון' שהוא השם היווני לאבן הענבר."
הרגשתי שאין לי אוויר. מעבר לידענות המופלגת שלמען האמת די הביכה אותי התלמיד הזה היה יכול להביך אותי לפני כל הכיתה ולהוכיח לי את הטעות שלי ללא כל בעיה. (כמובן שבדקתי אח"כ בגוגל. ברור שהוא צדק).
במקום זאת הוא גילה אנושיות ורגישות יוצאת דופן, העדיף למחול על כבודו ואמר לי אח"כ בצד את הטעות שלי.
"האמת שאין לי מה להגיד לך" עניתי לו. "שמרת על כבודי לפני כל הכיתה. בחיים לא קרה לי מקרה כזה מול תלמיד".
למחרת בבוקר הוא נתן לנו הרצאה על מקור החשמל אבל בסוף, אחרי מחיאות הכפיים אמרתי לתלמידים שכולנו ידענו שהוא חכם ובעל ידע מרשים לגילו, אבל מה שבאמת הרשים אותי, זה המענטשיות והרגישות היוצאת דופן שלו. תהיה חכם. גאון. אבל קודם כל אדם.