ההתמודדות כאן תמיד, אבל על אחת כמה וכמה עכשיו, לקראת החופש הגדול. הורים רבים שואלים את עצמם איך תיראה התקופה הזו, ואיך נעבור אותה בשלום. בשורות הבאות ננסה לגעת בנקודה מהותית בחינוך הבנים שלנו, שללא ספק מי שיבחר לצעוד בדרך זו-החופש עשוי להיות תקופה מעצימה עם הילדים, שעוד נתגעגע אליה, ובטח לא 'חודשיים שצריך לשרוד'. הנושא הוא רחב, עמוק וקריטי- אבל ניתן פה כמה עקרונות בתמצית- על כולם נרחיב בכנס שמיועד בדיוק לנושא זה.
הבן מתבגר
אחד המעברים המשמעותיים אותם חווים ילדנו הוא המעבר משלב הילדות לשלב הנערות, תקופה המכונה בפי כל 'גיל ההתבגרות'. גיל זה מלווה בשינויים פיזיולוגים פנימיים וחיצוניים, הפרשת הורמונים, צמיחה מואצת, התחבטות נפשית, התבררות עצמית, ובחיפוש מענה לשאלות הנוגעות לזהותו ולמקומו של המתבגר בעולם הגדול.
אחד השינויים המרכזיים אותם חוה הנער המתבגר הוא שינוי פיזיולוגי. בגיל ההתבגרות הגוף גדל בקצב מהיר. הורמונים גבריים משתחררים. הילד גובה בצורה מהירה בסנטימטרים רבים, שערות גופו צומחות, קולו נהיה עבה יותר ולעיתים פצעים מופיעים בפניו.
אם נתבונן מהצד בילד בגיל 12, ולאחר כחמש שנים נתבונן בו בשנית, נוכח לראות כיצד בתוך פרק זמן זה הילד החמוד והתמים הפך ונהיה לנער, כמעט לגבר. ילדינו חווים שינויים פיזיולוגיים משמעותיים. הם גדלים במהירות. הורמונים גבריים משתחררים בגופם ומשיכה גופנית לבנות מתעוררת ביתר שאת. הם לא בהכרח מבינים מה עובר עליהם, לכן שאלות רבות צפות מאליהן ללא מענה. לא מפתיע אפוא שתחושת בדידות עוטפת את בני הנעורים. ההורים והצוות החינוכי משוחחים עימם על נושאים רבים ומגוונים, אך במה שקשור לתהליכי צמיחתם הפיזיולוגית, לרוב שוררת שתיקה.
בואו ניכנס לרגע לראשו ולליבו של הבן שלנו. ננסה להזדהות עם התחושות שמלוות אותו. נעיין במונולוג קצר של בחור צעיר המנסה לתאר את העובר עליו, ובעיקר את תחושותיו נוכח תהליך התבגרותו:
מתחוללים אצלי שינויים רבים. אני צומח, מתבגר, מרגיש שהיצרים חוגגים. אני צריך להתאפק. לרסן, לחנוק. קשה לי. יום אחד אני שמח ובשני עצוב. לא מבין מה עובר עליי ונראה לי שהם בכלל לא יודעים מה עובר עליי... הם זה המורים, הם זה הרבנים, הם זה אפילו החברים, אבל בעיקר הם זה ההורים.
אני בודד
הבדידות היא מנת חלקם של נערים רבים בגיל ההתבגרות. אם אצל הבנות השינויים הפיזיולוגיים מתבטאים בביטויים חיצוניים בולטים כדוגמת תחילת ראיית דם המחזור, הרי שאצל הבנים תהליכי הגדילה מתרחשים בצורה מדורגת וללא סימנים חיצוניים ברורים, מה ש'מאפשר' להורי הבנים להפטיר כדאשתקד, ולהתעלם נוכח צמיחתם- התעלמות שמעצימה תחושה זו.
בנוסף, הדרכת התורה לא עושה 'חיים קלים' למתבגרים. כאשר נפגשים הבנים עם הדרכת התורה הם מבינים שעל פי התורה אסור להם לתת דרור ליצריהם ועליהם להתנהל בצורה מאופקת. מחד גיסא הם חווים את גופם בצורה עוצמתית זאת הפעם הראשונה, הם סקרנים, מלאי התלהבות, ולעיתים הם מרגישים צורך לממש ולחוות את הכוחות החדשים שזה עתה גילו. מאידך, הדרכת התורה מגבילה ומצמצמת את היכולת שלהם 'לזרום' עם החיים.
למה התורה אוסרת עלינו לחיות בהנאה ולזרום, למה אנחנו צריכים לשלם מחיר על היותנו דתיים, מה הרעיון שעומד בבסיס האיסורים? השיחות היחידות שהשמיעו לנו היו שיחות מוסר שנשמעו בערך כך: 'אסור לכם. תיזהרו. זה לא טוב. זה לא יפה'. תודה רבה באמת, את כל זה אני כבר יודע.
הפער הגדל
הדברים שתוארו לעיל היו נכונים בכל דור, ונכונים שבעתיים בדורנו, בו גדל הפער בין הבגרות הפיזיולוגית המוקדמת לבין הבגרות הנפשית המתאחרת. פער זה מייצר מתח לא פשוט שנים לא מעטות. הבגרות הפיזיולוגית מקדימה את הבגרות הנפשית זמן רב. נוצר פער של מספר שנים, בהן הגוף בשל, אך למרות זאת הגוף וכוחותיו לא יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה מלאה. כתוצאה מכך מתעוררות אצל הנער שאלות רבות: "האם אני מתפתח כשורה? מהן התחושות החדשות שמתעוררות אצלי? ולמה התורה מציבה בפניי איסורים רבים כל כך? האם התורה שונאת את הגוף? ולמה אני מרגיש בצורה חזקה את יצר המין? משהו אצלי לא בסדר? ומה על הנפילות שלי? ועל הקשיים? האם אני דפוק?
היש לי תקווה???
כאמור, לעיתים רבות, התוצאה היא: תסכול, קושי, גיבוש תפיסות עולם מבולבלת, ופעמים אף כאב וייאוש. למרבה הצער, מה שמעצים תחושות אלו היא ההרגשה שבנושאים הללו אין להם עם מי לדבר.
לא אחת חושש הנער "לפתוח" את שאלותיו ואת תהיותיו הן מחשש שהשאלות איתן הוא מתמודד מלמדות על מעלתו הנמוכה והן מפני שהוא מתבייש לדבר על הדברים ש'יפה להם השתיקה'. פעמים והחברה משדרת כי יש דברים אשר איתם המתבגר צריך להתמודד לבד. כתוצאה מכך מסתובבים בני נוער רבים, ובאמתחתם תסכולים שמקורם בתפיסות מוטעות ביחס לציווי התורה, מלאים בשאלות רבות. רבים הם המבולבלים, מיואשים מנפילות, עייפים מניסיונות.
מבדיקה עצמית שעשיתי משך השנים האחרונות, בעשרות כיתות מגוונות, מרקעים שונים, נוכחתי לראות כי מעטים הם ההורים שדיברו בצורה פתוחה עם הבנים על גיל ההתבגרות. גם במקרים שכן דיברו ההורים עם הבנים, פעמים לא מבוטלות התקיימה השיחה כתגובה לסיטואציה בעייתית שקרתה, לדוגמה: תפסו את הילד משוטט באתרים מסוימים, גילו כי היחס שלו לבנות אינו כשורה וכדומה. שיחה שצומחת כתגובה להתנהגות לא טובה תהיה על פי רוב שיחה בעלת אנרגיה שלילית, מה שמביא את נשוא השיחה, הבן, להרגיש מאוים ומבויש וממילא יכולת הקליטה שלו תהיה מוגבלת למדי.
התבגרות הבן על שלל אתגריה היא בראש ובראשונה תהליך טבעי. וככזה -נראה שהבית, הסביבה הטבעית של הבן, הוא זה שאמור ללוות ולהדריך את הבן באלו הנושאים.
כשם שנדבר עם בנינו על מיומנויות פשוטות ונכשיר אותם לאתגרים הנקרים במסע החיים, כך עלינו לסייע להם בתחומי התבגרותם. אדרבה, הוצאת השיח מהבית והעברתו למחוזות אחרים תשדר שענייני יצרים והמיניות אינם קשורים לטבעיות החיים אלא למקומות אחרים המנותקים מכך. שדר כזה יכול להוביל לתפיסת עולם מוטעית. לכן ההורים הם אלה שצריכים לשוחח עם הבנים ולהקנות להם כלים נכונים לצלוח את תקופת הנערות.
הכנס יתקיים ביום ראשון הקרוב, י"א תמוז 24/6, נחלים ,13:30. להרשמה חפשו בגוגל: כנס בקדושה-טיקצ'אק.
צילום: בקדושה