חדשות כיפה

הדינמיקה העדינה בין-הורה, מורה וילד

על מנת לחנך את ילדינו לערכים כלליים ולערכי בית הספר חשוב שכל הגורמים ישלבו כוחות. מיכל כרמי מסבירה כיצד עושים זאת

הולכים לבית ספר

הולכים לבית ספרצילום: shutterstock

אני מודעת לכך שזהו נושא לא פשוט אך דווקא זו הסיבה שגרמה לי לכתוב עליו. אני מקווה ומאמינה שכאמא, מורה (וכמנחת הורים) אוכל לנסות ולהסביר את הצדדים השונים ואת הדרך המיטבית לעבודה יחד.

ההורה- אוהב, מכיר את הילד שנים רבות במצבים שונים ומגיע עם בקשות, מטרות, תקוות, אכזבות קודמות ולעיתים גם פחדים מהעתיד. את כל אלו הוא תולה במורה ומנתח את תגובת המורה ואת התנהגות ילדו ושותפיו לכיתה דרך עיניו שלו והשקפת עולמו. (נקודה למחשבה: בכל כיתה מעל 20 תלמידים, דמיינו לעצמכם שמעל כל כתף של ילד יש שני הורים (לפחות) שמתבוננים, מצפים, מבקרים ותומכים- מצב לא פשוט ומאתגר).

המורה- מגיע למקצוע עם אידיאלים, מטרות, השקפת עולם, כוחות אישיים וכישרונות, ניסיון כזה או אחר, תגובות אפשריות וגם עם רקע אישי משלו. הוא מקבל את הילד ולומד להכירו מזווית חדשה של היותו תלמיד (אחד מיני כולם) בכיתה, על המצבים, המורכבויות, הרגעים ומצבי הרוח המשתנים.

בתווך, בין  ההורה למורה נמצא הילד- הוא הסיבה והמטרה לכינוס מיטב הכוחות לעבודה משותפת.

כדי להגיע למטרה שהיא חינוך הילד לערכים כלליים ולערכי בית הספר הספציפי- חשוב ששני המוקדים ישלבו כוחות. מה הוא אותו שילוב כוחות? האם מדובר בהטלת משימות לבית להורה? האם מילוי רצונות ההורה או שמא ווטסאפ דיווחי כל רגע לשני הצדדים? כמובן שניתן להבין מנימת דבריי- שלא!

כאמא לשבעה ילדים, בהם כמה שובבים ופעילים מאוד- נכחתי ,הייתי ועודני בקשר עם מורים ואנשי חינוך רבים. גיליתי שפעמים רבות עלו בתוכי רגשות שליליים כלפי המורים ובבחינה פרטית ואמיתית שלי עם עצמי גיליתי כי הסיבה לרגשות אלו הייתה התנהגות ילדיי. הרי אם הם היו מתנהגים למופת – לא הייתי כועסת או מאשימה את המורה. המורה לא מגיע מביתו עם רצון להעניש או להתנכל לילד שלי- בדרך כלל זו תגובתו על התנהלות שגויה של הילד.

כמו כן, הופתעתי לגלות שכשאני מגיעה ממקום מכבד, משתף ומתייעץ- לפתע המורים רוצים בכל כוחם לסייע לי ולילדי והופכים לדמות משמעותית ומסייעת בתהליך.

זה לא פשוט הרי לעיתים עלינו להתמודד עם ילד שמפריע בבית הספר ואנו אלו שנקראים לשיחות, לעזרה בנשיאת התוצאות (שמירה עליו בבית, עזרה במבחנים, אבחונים וכד') והרגש שלנו נוטה לרצות ולהאשים ולכעוס על המורה. זיכרו- המורה לא מפנה אלינו אצבע מאשימה ולכן אין צורך להתגונן- חשוב להבין  שהאצבע המאשימה היא כלפי ההתנהלות השגויה של הילד.

לכן-בבואי לפגישה או לשיחה עם מורה מחנך או מקצועי עליי לבוא:

1)נקייה מרגשות שליליים.

2)לזכור כל הזמן שהמורה הוא שליח ושיש משהו שעל הילד שלי ללמוד מההתנהלות איתו.

3) לבוא מעמדה מכבדת, מתייעצת, לא להאשים ולא לריב.

4) לעיתים כדאי לקבל את עמדת המורה (אפילו אם היא מנוגדת לעמדתנו) כדי לעשות מה שהוא אומר ולכבדו וכך יוצאים מהדינמיקה מול הילד עצמו.

ולגבי המורים: כמורה אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שההורים של התלמיד שלי הם הוריו!! הם נבחרו מלמעלה להיות משפחתו ואני רק שליחה שלהם!! עליי לצאת מנקודה מכבדת, מעריכה, לבוא ממקום של ידיעת תפקידי. לא לזלזל בהורים ובמשפחה בשום שלב- לא בישיבות צוות, לא מול התלמיד, לא מול ההורים וגם לא מול עצמי!!!

התלמיד הזה, גם אם הוא מחובר אליי ויש לי יכולת השפעה עליו- בסופו של יום הוא חוזר לביתו! ולא משנה איזה בית זה- גם לבית במצב כלכלי קשה וגם כאשר ההורים לא מתפקדים- התלמיד הזה הגיע משם וכל חייו יחפש את הבית שבלבו, את הוריו! לכן בשום אופן אין לי זכות להאשים או לזלזל.

אני יכולה ועליי מוטלת החובה לעשות את תפקידי בצורה המקסימלית והטובה ביותר! אך לא על חשבון ההורים.

גם את האחריות למצבו של הילד- עליי לזכור ולהזכיר לעצמי- אין לי זכות להפיל על ההורים. תלמידים רבים בהסטוריה הצליחו ותפקדו מדהים למרות קשיים אובייקטיביים וסובייקטיביים וביכולתו של כל תלמיד לפעול למען הצלחתו למרות מצבו המשפחתי- אף הורה (!!!) לא מעוניין שילדו יתנהג בצורה בעייתית!

לפני כמה שנים התקשרתי לאמא לעדכן על התנהגות שלילית של בנה בשיעור עברית. לא אשכח לעולם את תגובתה- היא בכתה. ובין הדמעות אמרה לי: "את המורה- הוא אצלך בכיתה, איך את יכולה לעזור לי ולעזור לו בכיתה?" היא הוסיפה וסיפרה שהתלמיד הזה בבית רב איתה על כל דבר, לא מקשיב ועכשיו נוסף עוד נושא למריבה- בית הספר. "אני כל הזמן רבה איתו על השיעורים, ההתנהגות, המורים שמתקשרים- אני קורסת, הוא כבר נראה בעיניי כל כך רע ובעייתי". הבטחתי לה שאטפל בזה בעצמי וביקשתי שהיא תנסה לראות מעכשיו רק את הטוב בבנה. עברו כמה שנים. לאחרונה נפגשתי עם הבן (שמאז הפך לתלמיד מצטיין והתנהג למופת – בעיקר כי השיח עבר להיות מולי ומולו) וגם איתה נפגשתי והיא אמרה שהיא תזכור אותי ותודה לי תמיד.

יש עוד רבות לכתוב על הנושא, אך לבינתיים, שיתוף הפעולה המיטבי לדעתי צריך להיות:

  1. שההורים ישתפו את המורים בסיפורי הצלחות וטוב לב של הבן בסיטואציות מחיי היומיום- כך המורים יהיו בעלי מחשבות וציפיות טובות מהילדים ויזינו מעגל התנהגות מלא בטוב.

  2. שהמורים ישתפו את ההורים בעיקר בהצלחות ויבינו בחוכמתם מתי שיתוף ההורה יהיה טוב ומועיל ומתי השיתוף יזין דינמיקה בעייתית ויגדיל את הבעיה.

  3. בהתמודדות מול בעיות- שההורים והמורים יישבו יחד ויחשבו על כל הכלים האפשריים שבידיהם להפעיל- שההחלטות והשיח יהיו ממקום מכבד ולא ממקום של האשמות.

בנושא אחר אך קשור (לא התאפקתי) – אחריות התלמיד: שהמשימות, שיעורי הבית וכל הדברים הקשורים למטלות בית הספר יחזרו להיות באחריות התלמיד ובגבולות הלמידה הנכונים. ההורה יכול לעזור אם הוא מעוניין ובעל כשרון בכך אך הוא לא מחוייב- המטלות מותאמות לגיל ויכולת הילד וכבר מכיתה א' התלמיד רוכש אחריות עצמית לעשייתם ואין עניין לפאר או להאדיר משימות שההורים עשו ולכן יצאו יפות במיוחד. יש להסתכל על התלמיד ועל ביצוע המטלה באמצעים שברשותו.

שנזכה לשיתוף פעולה מכבד ומקדם.

 

מיכל כרמי-אשת חינוך, מרצה ומנחה חוגי הורים, אמא לשבעה, מורה בתיכון, מנהלת דף הפייסבוק: "שפר באהבה- מיכל כרמי"

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מבצע צבאי מתקרב? ליברמן ותושבי שדרות צילום: אריאל חרמוני. משרד הביטחון

ליברמן: "חמאס מובילים אותנו למבצע צבאי רחב וכואב"

קרא עוד