בספר אלוהים מאמין באדם של אברהם יהושוע השל נכתב ": כי אישיותו של המורה היא היא הטקסט שהתלמידים לומדים, הטקסט שלא ישכחו לעולם" (עמ' 251).
המורה הוא לא הסיפור. מדגיש חילי טרופר בספריו. לא ההצלחות של המורה הן הסיפור. המורה מפנה את כל-כולו לצורך של האחר- של התלמיד. פינוי האגו של המורה והידיעה שאני פה לא הסיפור- זו עבודה קשה- עבודה על המידות. אני מצמצם את עצמי, את האגו שלי ומפנה מקום לתלמיד- הוא הוא הסיפור פה. אני פה למענו ובשבילו.
ההוראה אינה אגוטריפ של המורה, אלא היא יצירת קשר, אמון, למען התפתחותו של התלמיד. ומפוזיציה זו אני פחות כמורה פחות פגיע. אי הצלחת התלמיד היא סימן לעבודה יותר עמוקה של התלמיד ושל המורה. התלמיד לא פוגע בי המורה- אלא הוא פוגע בעצמו. ואני כאן לסייע לו להתארגן על עצמו. באהבה מתובלת בגבולות ובדוגמא אישית.
עוד מוסיף חיליק: "אני לא ישן בלילה כי המצב של התלמיד שלי מטריד אותי. זה מצב טוב. זה מצב שבו אני לא רגוע כי עוד לא הצלחתי למצוא את הדרך הנכונה והמדויקת לליבו של התלמיד".
ואם בכל זאת אתם מחפשים איך לעשות את זה נכון, הנה כמה המלצות:
1. אל לנו לפחד ממצבי בלבול – זה בסדר. בסוף נמצא את הדרך המיוחדת לפצח את התלמיד הזה או האחר. ובעצם ומה שהכי חשוב שהתלמיד ידע, יבין, יפנים- בטקסט ובסב טקסט- אני המורה שלך- לא מוותר עליך וגם לא מוותר לך.
2. אבחנה בין טוב ורע ...ובקול צלול
כל ישותנו מחייבת אותנו לסייע בידי התלמידים להישמר מרע ולבחור בטוב. זה לא קורה כמובן בצעקות, באיומים, בשבלוניות ובהיסטריה. אלא, בסבלנות ובצניעות אך בעקביות, בנמרצות ובלי למצמץ. במצב של מעשה פוגעני אין מקום לאמפטיה או להזדהות יתר...דווקא מהמקום שסומך עליהם, שרואה בהם אנשים חזקים בעלי כוחות גדולים, מוטלת עלינו החובה למקם את הרע במקום בהיר ופשוט, נטול אמפטיה וללא הנחות מוגזמות.
אין שום צמיחה בעיגול פינות ביחס למעשה רע....(עמ' 53, טרופר).
התגובה של המורה למעשה רע של התלמיד, צריכה להיות ברורה, חד משמעית ובלתי מתפשרת. כמובן תוך שמירה על איפוק וכבוד התלמיד.
3. פרופ' חיים עומר בספרו הסמכות החדשה מדבר על מושג שנקרא: הרחבת ההשגחה. ההנחה בבסיס גישה זו היא שמירת הסמכות (ההורית/המורית) תוך שמירה על כבודו של התלמיד ובו בזמן גם שמירה על מסלול התפתחותו ותפקודו התקין. והמסר שהמורה מעביר הוא ברור: אני מכבד את פרטיותך ובחירותך, אך מאחר שאני אוהב אותך, לא אוכל לאפשר לך לפגוש בעצמך/או וגם באחרים, מבלי לעשות דבר.
הרחבת ההשגחה היא הבסיס להפגנת נוכחות סמכותית ולהעברת מסר של חוסר לגיטימציה לפעולות אסורות. הרחבת ההשגחה בנויה משלושה שלבים: הקשבה עמוקה, נוכחות מלאה, הגנה מתוך אהבה ואכפתיות.
4. המורה צריך כל הזמן לבדוק את האיזון בין הערכים. חופש, פרטיות ואמון הם ערכים ראויים, אך בטחונו של התלמיד הוא ערך חיוני. על המורה למצוא את האיזון בו יתקיים חופש ואמון מבלי לסכן את התלמיד.
5. עבודה תמידית של המורה על התפתחותו המקצועית כבעל ידע רב וגם על התפתחותו האישית ולמידה מתמדת של שיטות טיפול שונות וחדשות המכוונות לנפש האדם כגון: NLP, CBT, מיינדפולנס ועוד ועוד.
התפתחות זו תשרת את המורה והתלמיד. המורה יעבור בעצמו תהליך המקשר גוף ונפש ואת העבודה הזו, יציע המורה לתלמידיו בכיתה – בסמוי או בגלוי. עבודה ישירה על המידות או/גם התנהלות מתוך החיבור ויצירת אווירה רגועה, מכבדת בכיתה ממילא רצון לחקות את 'ההצעה הנעימה הזו'.
6. חיזוקים חיוביים במידה
חיליק טרופר בספרו מקום בעולם מספר על שיחת הסיכום, בכל שבוע בה סוגרים שבוע בסיפור הצלחה של אחד התלמידים. אין ספק, הוא טוען, זה מאוד חשוב ובונה מחדש את האמונה של התלמיד בעצמו. יחד עם זאת, השאיפה היא לייצר מצב שבו המעשה הטוב שהתלמיד עשה והדרך החיובית שבחר הם הרווח וההצלחה ולא השבח שבא בעקבותיו. השבח בא רק כדי להאיר על המעשה עצמו, הוא לא האור, הוא חייב להיוותר הצל. החיזוק צמיד צריך להישאר במידה. תמיד להיוותר בשוליו של המעשה עצמו. כך המעשה הופך גדול באמת והחיזוק עוזר לתלמיד להבין את גודלו טרופר, עמ' 63).
לסיכום, ניראה לי כי התשובה לשאלה – החזרת הסמכות המורית, כיצד?
התשובה היא - הרבה עבודה של המורה על עצמו וכשהמורה יבוא יותר עשיר בידע, בכלים טיפוליים, באהבה, בצניעות, ירחיב את ההשגחה, יהיה ברור , ייתן חיזוקים מבוקרים וינכיח את המעשים הטובים שעשה התלמיד, ובעיקר יהווה דוגמא להתנהלות מכבדת-
מאליו תצמח הסמכות או יותר נכון הכבוד ההדדי במרחב הכיתתי ומחוצה לו.
ד"ר עידו אורלי ראש מסלול מלמ"מ (מורים לתלמידים עם מוגבלויות מרובות) המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין