אני חושבת ששני דברים הנחו אותי: ראשית, רציתי להוציא את העוקץ מהמושג אימוץ. כשמדברים על זה באופן גלוי ופתוח, פוחת הסיכוי שילדים ישתמשו בזה כדי להקניט. המחשבה השנייה שלי הייתה, שיהונתן מתחיל מסלול שהוא לא רק לימודי אלא גם חברתי. אלה החברים שילוו אותו הלאה בשנות הילדות וההתבגרות, השבט, הישיבה והגיוס בעזרת השם. מגיע ליהונתן להרגיש נינוח וחופשי לחלוק איתם גם את חווית האימוץ כשירצה בכך. חשבתי שאני יכולה לעזור לו וליזום שיחה פתוחה וגלויה בכיתה עלינו - כמשפחה מאמצת. אסף חשב שאפשר לחכות עד כיתה ג' או ד', אני עניתי לו שאפשר לחכות גם עד י''ב או לא לפתוח בכלל, כי למה להרוס כביכול את הטבעיות שבה הדברים מתנהלים עד כה.
התייעצנו עם חברים שלנו שהם משפחה מאמצת ותיקה עם ניסיון. בעקבות השיחה איתם דיברנו עם יהונתן ושאלנו את דעתו. יחד עם יהונתן ובשיתוף המחנכת, בנינו מערך של כחצי שעה שיחה עם הכיתה. הוא בחר מתי ואיזה סיפור נקריא ומה בדיוק נספר: ''אימא, פשוט תגידי להם שאת עקרה כמו האימהות וככה הם יבינו''. מבין הרבה יותר ממה שנדמה לנו, הילד הזה. באותו יום שישי כשצעדנו לבית הספר, התרגשתי מאוד. ביקשתי מה' שישים לי את המילים הנכונות בפה, שלא אביך את יהונתן ושאדייק. התפללתי שלא יהיה נזק במעשה הזה שלנו. רוב הילדים הבינו או ניחשו או ידעו מראש שיהונתן מאומץ. הם שאלו שאלות על למה ואיך ואם יש הרבה כאלה ומה קרה לאישה שילדה אותו. הייתה פגישה טובה בתחושה שלי ומיד אחר כך כתבנו הודעה לכל ההורים- לעדכן אותם ולהזמין גם אותם להיות חלק מהמסע שלנו. אחרי הבוקר ההוא בכיתה, משהו נפתח אצל יהונתן, המורה דיווחה על יותר בטחון להשתתף בכיתה ולדבר בפני כולם. אני לא יודעת עד היום אם זה בגלל מה שאמרנו או בגלל שהוא ראה את אימא שלו מזיעה לפני הפגישה ומצליחה בכל זאת לדבר על מה שחשוב לה, למרות דפיקות הלב.
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com