אומרים לי שכל אחד זקוק לזמן חופש כזה.
לניתוק שמאפשר גם חיבור מחדש, שכל זוגיות, טובה ככל שתהיה, צמאה למעט הפוגה משגרת הבית והילדים.
הכול נכון, אבל כמו שאני רואה את הדברים, זה עוד לא היה נכון לי ובטח לא לילדיי.
והנה עכשיו, כעבור 10 שנים הסכמתי, בתנאים מגבילים כמובן: פחות משבוע, ילד מתחת לגיל ארבע יבוא אתנו, מרחק טיסה סביר שלא עולה על שעה, ללא שבת וחג, לא בזמן שיש מסיבה או אירוע בבי"ס או בגן, לא בשבוע של טיול שנתי, לא בתאריך יום הולדת.
להפתעתי הרבה, מצאנו תאריך מתאים. תאמנו וסגרנו מול כל הגורמים הרלוונטיים.
להתרגש ולהילחץ התחלתי רק שעה אחרי הזמנת הכרטיסים כשאני מקבלת שיחת טלפון מחברת ביטוח כל שהיא, ונשאלת אודות ביטוח החיים שלי, על רישום יורשים במידה ויקרה לי משהו ועוד...
המומה והיסטרית, איחלתי לנציגת השרות שיהיו לה חיים יפים והוספתי שהתזמון שלה ממש לא משהו.
כמעט נחנקתי מלחץ. וכבר חשבתי לבטל הכל.
להביא ילדים לעולם זאת משימה בלתי נגמרת ואין שום אפשרות לעצור את הזמן. מהרגע שהרכבת יצאה לדרך היא פשוט נוסעת. לפעמים מרגיש שהיא ממש דוהרת במהירות ולפעמים מזדחלת אבל לרגע לא עוצרת. ריבוי המשימות כמו הקשבה, הכלה, מציאת פתרונות, הסעות, קניות ועבודות הבית השונות וכל זה אחרי שחזרנו מהעבודה. ובמקביל לתקופה שבה אנו בונים את עצמנו ומנסים לקדם קריירה. על אף האהבה האדירה הזאת, יש ימים לא קלים, והאחריות היא ענקית. לכן, יש לנו גם אחריות נוספת, מחויבות לא פחות משמעותית והיא- אנחנו!
כי כמה שנוח להיצמד לשגרה, לחשוש מאסונות, הרי החיים שבריריים והעולם יכול להיות מפחיד. לעתים הוא גם מלא אוצרות שכדאי לנו למצוא, אפשרויות שלא נרצה להחמיץ וזוגיות שצריכה מעט אוויר נקי ושקט.
אז אזרתי אומץ וארזתי אמונה, וכמובן גם את הקטנצ'יק, שהרי טרם מלאו לו אפילו שלוש ויצאנו לדרך. פעם ראשונה מאז שהפכתי לאימא אני יוצאת מגבולותיה של הארץ, משאירה מאחור את שלוש בנותיי, זה רק נכתב ככה, למעשה הן לפני ומצדדי ובתוכי. הרצון העז בטובתן, הוא זה שהשאיר אותי נוכחת כל השנים הוא זה שגם נותן לי כוח לשחרר, לטובתן. ניתוק כדי להתחבר שוב, כדי ללמד אותי ואותן שזה אפשרי. וכן, גם כדי שהן יעריכו אולי יותר ויתגעגעו גם אלי קצת.
כשעדכנתי אותן הן לא האמינו, מעט חששו, וממש לא ידעו איך לקבל את זה. שזאת עוד סיבה למה נכון לצאת עכשיו, שנלמד יחד, הן ואני, שזה בסדר. אמא נוסעת ואמא חוזרת. עכשיו כשהן כבר מבינות ויודעות מה זה אומר יום וכמה זמן זה ארבעה ימים, הן יכולות להתמודד.
אנחנו לא יודעים מה טומן בחובו העתיד, יש לנו רק את ניסיון העבר, את הכאן ועכשיו.
אנחנו לא יודעים כמה זמן צפוי לנו כאן אבל אנחנו כן יכולים וצריכים לצקת לתוכו משמעות, שמחות והרפתקאות.
גידול וחינוך הילדים הם בראש סדר העדיפויות ועם זאת כל הורה לפי תפיסתו האישית וללא שיפוטיות, חייב למצוא לעצמו תחנות בזמן על מנת להיטען ולהתרענן.
להיכנס לים בלי ילדים תלויים על הכתפיים, לשבת על החוף ואשכרה לעצום לרגע את העיניים.
להיות בחופשה אבל במקביל, לרצות כבר לחזור הביתה, זאת התגשמות החלום עבורי,
ולפעמים, חלומות מתגשמים.