הצחוק ניתז מכל עברי "מגילת אסתר" והוא נטוע עמוק ברעיון הפורים, בגילוי ובכיסוי, ביציאה מהסדר הטבעי ובאינסוף התרחשויות פלאיות שהמגילה רוויה בהן.
אך טבעי לתת מקום של כבוד לצחוק הומור וסאטירה בימי הפורים. אך יש להבחין בין שלושה סוגי צחוק מרכזיים:
האחד הוא צחוק דורסני המשתמש בזולת ובאחר לצרכי שעשוע. סטנדאפיסטים רבים תופסים בהופעות שלהם שעיר לעזאזל וכותשים אותו עד דק. גם רבני ורבניות פורים מייצרים לעתים צחוק דרך פגיעה במורה או איש צוות, בתלמיד או בדמות כזו או אחרת. זהו צחוק נמוך ומשפיל שאין לו מקום. הוא מגונה והוא רחוק ממה שמצפה מאתנו אלוקי אברהם יצחק ויעקב.
הסוג השני הוא שימוש בצחוק כדי להעביר ביקורת מעודנת על תופעות חברתיות, על תכנים או אידיאולוגיות. צחוק כזה כשהוא מבוקר ועשוי היטב הוא בהחלט מבורך (עיינו ערך אנדרדוס) זו הזדמנות מצוינת לגעת בנושאים טעונים, להניח אותם על הבמה ולגעת בהם בחן ובהומור.
הסוג השלישי שייך לתחום התרפויטי, הצחוק כריפוי. מי שצפה בסרט "פיצה באושוויץ" ודאי פגש בצחוק שנתן מזור בימי סער וסופה, והצליח להרים אסירים מדוכאים מעל הטבע והזמן. הצחוק שחרר אותם ממראות הזוועה, מהדכדוך העמוק ומהמאיסה בחיים, והגביה אותם טפח מעל לאדמות המוות והשכול. רבי נחמן אמר לחסידיו, לא פעם, שאדם צריך לברוח מהמרה השחורה אפילו אם יצחיק עצמו ב"מילי דשטותא". מוטב כך מאשר לשקוע בדיכאון עמוק שהוא אם כל חטאת.
נערים ונערות רבים שוקדים בימי אדר העליזים על מערכונים מושחזים מהווי בית הספר, הישיבה או האולפנה. הם מתאמנים על החיקוי המדויק של ראש הישיבה , המורה ללשון או עובדי התחזוקה והם מעלים על נס אינסוף פיסות חיים וחוויות מהרוח הנושבת במסדרונות בית החינוך. קו דק מפריד בין הומור גבוה ראוי ומשובח כזה שמצליח להאיר בחן תופעות המצריכות תיקון, כמו גם נגיעות מהוויית החיים היומיומית שזוכות פתאום לבמה ולאור הזרקורים, לבין הומור נמוך ארסי ודורסני, מעליב ומשפיל שרחוק אלפיים אמה מכל מה שרוח אדר יהודי מבקשת לבשר בעולם. מצווה גדולה להיות בשמחה ולהעלות חיוכים ולחבר חיבורים ולחזק את הזהות והשייכות של קהילת בית הספר. המציאות מלמדת שתשומת לב נכונה ומחשבה טובה ומלאת אמונה וקצת קצת רצינות יכולים לתת גם לצחוקים מקום של כבוד!
הכותב הוא מנהל חט"ב אמי"ת בר אילן נתניה