כל אישה, כל אם, וגם כל גבר, צריכים להציב לעצמם את הגבולות הברורים בין העבודה לבין הבית. אחת מכלותיי נכנסה לחדרו של סמנכ"ל החברה בה היא עובדת כדי להודיע לו שהיא ננזפה על ידי המנהל הישיר שלה, על כך שלא ענתה לו על מיילים בשעות הערב. היא הודיעה לסמנכ"ל שהיא אינה מתכוונת לענות בשעות אלו. אישה זו יודעת את המחויבויות שלה הן לבית והן לעבודה. יש לה כבוד עצמי והיא מזמינה הערכה אליה בעבודה, וכמובן, בבית.
חשוב לציין כי לא תמיד ניתן לייצר פניות מלאה לבית כשמדובר בסוג עבודה שסוחט רגשית כמו ניהול, רפואה, הוראה, ואיננו צריכות לשאוף לזה. ככל שנשקע בקושי, וככל שלא נאפשר לעצמנו השלמה עם המצב הקיים, כך נחוש יותר סבל וכך גם יחושו הילדים. חובה לזרום עם הקיים ולקבל את המציאות כפי שהיא: אם העבודה סוחטת רגשית, אז היא סוחטת רגשית. ביכולתנו להרגיע את עצמנו בסוף יום העבודה עד הגיענו הביתה. במחצית השעה שיש לנו כשסיימנו לעבוד עד שדרכנו על מפתן הבית "נוריד הילוך". זה אפשרי באמצעות הקשבה למוסיקה ברכב או מהמכשיר הנייד, או מאי התעסקות במכשיר הנייד באמצעות הטמנתו בתיק. בנסיעה באוטובוס מומלץ להפנות מבטים החוצה – כל אלה ועוד עשויים להרגיע אותנו ולפנות אותנו רגשית לכניסה הביתה.
כיצד משפיעה על הילדים העובדה שאמא עובדת שעות רבות מחוץ לבית וחלק ניכר מהזמן בבית הם בלעדיה?
ילדים מתרגלים לכל מצב. הם מקבלים את מציאות חייהם, כפי שמציגים להם אותה. אם נאמר לילדים, שיש להם זמן אישי פנוי לעסוק בתחביביהם עד שאמא מגיעה, הם יקבלו עובדה זו כמתנה של חופש ושל אמון וביטחון של ההורים בהם. אם נאמר לילדים שאמא עובדת שעות רבות כדי לאפשר רמת חיים טובה, נפרט, ונסביר להם מהי רמת חיים טובה וכמה הם נשכרים ממנה, הם מבינים, אינם חשים מסכנים וכועסים. הם עלולים לחוש מסכנות ולפתח כעסים במקרה שההורה עצוב, מרחם עליהם או מרגיש אשם. השדר הזה עובר אליהם. הם חשים שמשהו לא טוב קורה איתם.
חשוב לציין כי כשמסתיים יום העבודה, שיחות טלפון או פגישות על חשבון זמן הילדים זה רע. רע ממש. זמן הילדים צריך להיות קודש לילדים. רובנו לא מנתחות מח ולא משיטות מיכליות בנמל, ויכולות לדחות שיחות עבודה לזמן שהילדים ישנים ואפילו (שומו שמים!) למחרת בבוקר. הורה המחויב לילדו ונמצא לידו, אבל בעצם נעדר כי הוא בטלפון, הוא הורה גרוע. בני המשפחה עלולים לחוש סוג ב', אם האם העובדת תשים אותם במקום שני. ותחושה של סוג ב' אינה ענין של שעות אלא תחושה של "ערך". אם לאמא יש רק שלוש שעות עם ילדיה, אז באותן שעות היא לא תבשל ולא תנקה ולא תענה לטלפונים, אלא תהיה עם הילדים. כשילד יודע שהוא פונה לאמא והיא מיישירה אליו מבט משמעותי כזה שמעוניין לדעת אם טוב לו, היא מתכוונת לשמוע אותו. ראשה אינו מורכן ועיניה אינן נעוצות בנייד – הוא מרגיש בעל ערך! כך שלא מדובר כלל בשעות שעון אלא בגבול האישי שאמא שמה, או לא שמה, לעצמה.
אין מתכון מומלץ ואין טבלאות של שעות ושל חצאי שעות. הדברים הינם דינמיים וקשורים לגילאי הילדים, לסוג העבודה, ליכולת האישית של האם להתנתק או לא להתנתק. אלו הם גבולות אישיים בלבד ולא גבולות שעון. רצוי שכל אם עובדת תחשוב אם היא עובדת כדי לרצות את בני הבית או את עצמה או כדי להביא פרנסה לבני ביתה. אמא שתהיה עסוקה בזמן העבודה ב"אוי, בני הבית המסכנים..." לעולם לא תצליח להתקדם בעבודה וגם לא תצליח לגרום שמחה לבני הבית. הזרימה שלה בים המציאות וההשלמה העצמית, שהיא עושה את הדבר הנכון עבור עצמה ועבור בני ביתה, משרה אוירה שמחה בבית ומעבירה מסר שלם לילדים. מובן, שהפניות שלה לילדיה בשעות שהיא בבית צריכה להיות מוקדשת באופן מוחלט עבורם.
מיכל דליות - אשת חינוך, יועצת משפחתית בכירה. מנכ"ל ובעלים של "מרכז מיכל דליות" לייעוץ, להכשרה ולהדרכה בתחום היחסים
הטור פורסם באשת- מגזין לנשים למנויות: 050.4770268