לעיתים רחוקות אנחנו מדרימים עד אילת לבקר את אחותי ליבי. האירוח של ליבי ומשפחתה תמיד מפנק, תמיד חם ומחבק. הילדים שלנו משתלבים בטבעיות מופלאה עם בני הדודים הדרומיים שלהם ולראות אותם יחד זו חגיגה לנשמה. כשאנחנו שם, תמיד בערב שבת אנחנו מתפללים בבית הכנסת התוניסאי הקטן שבקצה הרחוב. אסף עם יהונתן ואני עם שחר הקטנה.
בערך באמצע של "לכה דודי" היא חומקת ממני ורצה לעזרת הגברים. לי לא נותר אלא להשקיף ממרומי עזרת הנשים על אסף שמחזיק את שחר ביד אחת ומלטף את ראשו של יהונתן שיושב לצידו ביד השניה. מעמדת המשקיפה, ראיתי איך איש מבוגר שיושב אחרי אסף לחש לו משהו באוזן ומאותה העמדה ראיתי את החיוך של אסף ואת האיש שולח יד לכיס ומוציא משם ממתק טעמי ועוד ממתק מיני מקופלת. האיש הנחמד לחש משהו באוזנו של שכנו לספסל וכך חזיתי במו עיניי איך סוכריות מכל המינים והצבעים זורמות לידיהן הקטנות של ילדיי המופתעים והמאושרים. כשהתאחדנו חזרה אחרי התפילה, שאלתי למרות שידעתי את התשובה ''מה האיש שאל אותך?'' ''הוא שאל אותי איך זה שיש לי ילדים בצבעים שונים ועניתי לו''.
זה אחלה לקבל סוכריות, וכל הדרך חזרה לביתה של ליבי חייכתי מפה לאוזן, אבל אז התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי כדרכה של תהילה מגן לנתח ולחפור. הרי לא כל ילד שהיה שם זכה להר של ממתקים, האם האיש ריחם על ילדיי? האם יש משהו מעורר רחמים בילד מאומץ? בשביל לענות על זה, אני רוצה לנסות למרות הקושי לקחת את השאלה אליי כי באינטואיציה שלי, זה קשור. האם אני מסכנה בגלל שאני עקרה? ללדת זו זכות טבעית של אישה, כמעט כל אישה בעולם. אני לא יכולה להורות ולא יכולה ללדת. האם אני מסכנה? אני חושבת שיש בזה קצת כאב אבל לא מסכנות. יש כאב בכך שאתה לא גדל עם המשפחה הביולוגית שלך אבל אם אתה בבית טוב אז אין בזה מסכנות. אני עקרה, אבל ידיי מלאות בילד שספר 5 טופים ו-4 שוקולדים ובילדה ששמלת השבת החדשה שלה נמרחה בשוקולד. היש אושר גדול מזה?
ליצירת קשר ולהזמנת הרצאות ניתן לפנות לתהילה בכתובת המייל: thilamam@gmail.com.